אתם בוודאי מכירים היטב את הטענה, שתינוקות של עולים מתימן נחטפו ממחנות העולים כאן בארץ והועברו בלילות באמבולנסים ממחנות העולים לבתי החולים, למרות שהיו בריאים לחלוטין. הטענה הרווחת היא כי ילדים אלו נחטפו ונמסרו לאימוץ כאן בארץ ורובם הועמסו לתוך אניות של חברת צים ובאמצעות האניות הללו הועברו לארצות הברית למטרות שונות במבצע סודי, שקיבל את הכינוי כותונת פסים. הטענה כי ילדים תימנים נחטפו בזדון מהוריהם ב"חטיפה מאורגנת" ומתוכננת היטב הושמעה כבר בשנת 1966 על-ידי משפחות ופעילים יוצאי-תימן, שילדיהן נעלמו בשנים הראשונות לעלייתן לארץ במבצע על כנפי נשרים. טענה זו החלה להתגבש, כאמור, בשנת 1966 בעקבות הגעת עשרות צווי-גיוס לבתיהן של משפחות, שילדיהן נפטרו (או נעלמו, מבחינתן) והן החלו לחשוד, שאולי ילדיהן בחיים ולא נפטרו, כפי שנאמר להן בעבר. בהמשך, בתחילת שנת 1967, פורסמה כתבה בשבועון העולם הזה (ילדי תימן נחטפו לאמריקה) בה נטען כי ילדים תימנים רבים נחטפו והועברו לארצות הברית ונמכרו שם לאימוץ תמורת סכום גבוה של כ-5,000 $ לילד. בעקבות פרסום הכתבה, נוצרה דרמה גדולה ומשפחות הילדים הנעלמים הזדעקו וראו בכתבה זו הוכחה לכך שילדיהן באמת נחטפו מהן בזדון ואף הוברחו מישראל לארה"ב. בתקופה מאוחרת יותר, אדם בשם עוזי משולם, שסחף אחריו תלמידים ומאמינים רבים, הרחיב את הטענה הזו ופירט כיצד העבירו את אותם תינוקות חטופים בלילות ממחנות העולים אל מקום כלשהו, בו רוכזו התינוקות החטופים, ומשם הועברו באניות לחו"ל.
כיצד הגיע עוזי משולם למסקנה הזאת?. ובכן, עוזי משולם ערך מסוף שנות השמונים הרצאות וכנסים רבי-משתתפים במושבים ובערים בהם התגוררו רבים מיוצאי-תימן. לכנסים הללו התלווה אליו משה נחום, שהיה יד ימינו. במפגשיו הרבים עם יוצאי-תימן, שמע משפחות רבות, שסיפרו לו על היעלמות ילדיהן ואת טענתן כי ילדיהן נחטפו מהן בזדון בתקופת היקלטותן כאן בארץ עם עלייתן במבצע "על כנפי נשרים". טענות מסוג זה פורסמו גם בעיתונים משנת 1985 ואילך. באוגוסט 1985 אף הושמעה על-ידי משפחות ופעילים תימנים האשמה ברורה כלפי הממשלה וה"ממסד", שקלט אותם בארץ בשנת 1949-50. האשמה הייתה בחטיפת ילדי העולים מתימן. משולם, שהאמין כי נעשה ליוצאי-תימן עוול משווע, החל לחפש הוכחות המעידות על חטיפות הילדים התימנים. לשם כך, ביקרו משולם ואנשיו בספריית בית אריאלה בתל-אביב ו"חיפשו השראה" והוכחות לחטיפות הילדים ומצאו כתבת עיתון ישנה משנת 1950. בכתבה זו, שנקראת בצאת ישראל מתימן, שנכתבה על-ידי עיתונאי ישראלי שביקר במחנה המעבר חאשד-גאולה שבתימן, תוארו בהרחבה חיי היומיום של עולי-תימן הממתינים לעלייתם ארצה. בכתבה עצמה נראית תמונה של תינוקות קטנים ישנים להם בתוך מיטת-תינוקות מאולתרת בבית התינוקות שבמחנה. התינוקות הללו ישנו במיטה צפופים זה לצד זה, 7 תינוקות בתוך מיטה אחת. מתחת לתמונה זו נכתב המשפט: "7 בסל אחד". תמונה זו שימשה לעוזי משולם כהשראה לסיפור חטיפות הילדים התימנים. עוזי משולם אימץ את המשפט "7 בסל אחד" מתוך הכתבה המוזכרת לעיל וטען שככה חטפו את התינוקות התימנים. משולם אף האשים את יוצאי-תימן הוותיקים, שעלו לארץ לפני קום המדינה, בשיתוף פעולה עם הממסד הציוני-אשכנזי בסיוע לחטיפת התינוקות התימנים.
בחודש מרץ 1994, כמה ימים לפני חג הפסח, התבצר עוזי משולם עם עשרות מתלמידיו וחסידיו בבית בעיר יהוד. עמו שהה גם בחור צעיר בשם נתן שיפריס שהיה בזמנו סטודנט באוניברסיטה. נתן שיפריס הצעיר היה מקורב ביותר לעוזי משולם ושימש כיד ימינו. משולם ושיפריס פנו אל העיתונאי ירון סחיש ושטחו בפניו את סיפור הילדים התימנים, שנחטפו מהוריהם, ממחנות העולים ומבתי החולים. ירון סחיש פרסם בעקבות זאת כתבה בעיתון שנקראה הסגן האשכנזי של כורש התימני עם התמונה המפורסמת של 7 התינוקות בארגז. כן, תמונת התינוקות ממחנה חאשד הישנים להם בשקט ובשלווה בעריסה בבית התינוקות אשר במחנה חאשד-גאולה שבתימן. בכתבה של ירון סחיש, הוצגה תמונה זו כ"הוכחה ממשית" לחטיפת תינוקות עולי-תימן.
משולם ושיפריס אף פנו אל העיתונאית רחל יונה, שבעקבות המידע שמסרו לה יצרה ופרסמה כתבה משלה שנקראה איפה הילדים?. כתבתה של רחל יונה עסקה בתיאור עבודתו של חוקר ועדת שלגי, עמי חובב, אותו ראיינה ובהצגת מקרה של קרובת-משפחתה, שהתינוקת שלה אושפזה בבית החולים רמב"ם בחיפה ונעלמה, לטענת המשפחה (וועדת החקירה כהן-קדמי קבעה כי יש תיעוד המעיד על פטירתה). גם בכתבה זו הוצגה התמונה המפורסמת של שבעת התינוקות הקטנים הישנים להם בעריסתם אשר בבית התינוקות במחנה חאשד-גאולה שבתימן הרחוקה. מתחת לתמונה זו נכתב, ככל הנראה בציניות, כי תמונה זו משמשת לנתן שיפריס כהוכחה לחטיפת תינוקות תימנים רבים מהוריהם ממחנות העולים כאן בארץ.
פרסום שתי הכתבות הללו סייע באופן משמעותי ביצירת הנרטיב המסולף של פרשת ילדי-תימן וכך יצרו משולם ושיפריס סיפור "מנופח" על תינוקות תימנים, שרובם נפטרו, אבל הוצגו כילדים שנחטפו. בתקופת ההתבצרות של עוזי משולם בבית ביהוד בפסח שנת 1994 הוא אף יצר מיצג חזותי של 7 תינוקות בארגז כדי להמחיש את טענותיו בנושא הילדים התימנים החטופים. את המיצג החזותי הוא יצר כמובן בהשראת תמונת התינוקות ממחנה המעבר חאשד-גאולה ואף הסתייע בדרמה הישנה נושנה, שנוצרה בעקבות פרסום הכתבה בשבועון העולם הזה בשנת 1967 (ילדי תימן נחטפו לאמריקה) ויצר סיפור דמיוני על תינוקות תימנים שנחטפו, שאנשים עד עצם היום הזה משוכנעים שהוא האמת לאמיתה…
את עולמו הרוחני של עוזי משולם ואת אופן חשיבתו קשה להסביר ולתאר. באופן תמוה ביותר התייחס משולם אל 953 יתומי-תימן (ביניהם גם חצאי-יתומים), שעלו לארץ במבצע מיוחד בסוף שנת 1948, בתחילתו של מבצע על כנפי נשרים, כאל ילדים חטופים, שעקבותיהם נעלמו לאחר עלייתם לארץ והוא סיפר כי התחייב על-פי בקשת מורו ורבו, הרב חיים יחיא סינוואני, לחפשם ולאתרם. יש לציין כי יתומי תימן, שעלו לארץ במבצע "על כנפי נשרים", הועברו לפנימיות וכפרי נוער וגם לקיבוצים הדתיים והחילוניים וכלל אינם נחשבים כילדים נעדרים או נעלמים. עוזי משולם יצר ערבוב מסוים בין קבוצת יתומי-תימן, שהוא נתבקש לחפשם ולאתרם, לבין התינוקות והילדים שמשפחותיהם התלוננו על היעלמותם ממחנות העולים ומבתי החולים כאן בארץ.
השפעתו של הרב חיים יחיא סינואני, על תלמידו, עוזי משולם, הייתה רבה. הרב סינואני נולד וגדל בתימן והפך לרב ומקובל בקהילת מחוז שרעב. בשנת 1941 הוא החל לנדוד עם משפחתו ומשפחות נוספות לדרום תימן כדי להגיע לעיר הנמל עדן על-מנת לעלות בבוא העת לארץ ישראל. בהמשך, כשהוקם מחנה המעבר חאשד-גאולה, הוא הגיע למחנה והתגורר בו עד שעלה לארץ בשנת 1949. בערוב ימיו, בשנת 1978, סיפר הרב סינואני לעוזי משולם, סיפורים רבים על הימים בהם התגורר במחנה המעבר חאשד-גאולה שבתימן טרם עלה ארצה. הרב סינואני היה חבר בכיר במועצת הפליטים/מועצת המחנה, שהייתה קבוצת רבנים המייצגים את עולי-תימן, שהתגוררו במחנה. מועצה זו הייתה מעיין הנהגה מקומית של העולים. הרב סינואני תיאר בפני עוזי משולם את הכעס הרב, שחש כלפי ד"ר אולגה פיינברג, הרופאה-אישה שניהלה את מחנה חאשד-גאולה ביד רמה, מנעה מהרבנים התימנים לחתן נערות צעירות עם גברים מבוגרים בני 60-70 ומנעה מהם לחתן גברים נשואים עם נשים נוספות (פוליגמיה), דיכאה את מרד הרבנים הזועמים על חוצפתה לשנות להם סדרי-חיים, שכה היו רגילים להם. ולבסוף, עוד העזה להביא את הבריטים, ששלטו בעיר עדן וסביבותיה, למחנה עצמו כדי לתפוס את הרבנים המורדים ולהשליכם לכלא בעיר עדן. בין קבוצת הרבנים המורדים היה הרב חיים יחיא סינואני, שסבל מבעיה כרונית של בקע והושלך לכלא בעדן, זועם ורותח על השפלתו בידי האישה-רופאה הזו: ד"ר אולגה פיינברג. עוזי משולם גם שמע מהרב סינואני על יתומי-תימן, שהתגוררו במחנה חאשד ויש צורך לאתר ולגלות מה עלה בגורלם לאחר עלייתם ארצה במבצע על כנפי נשרים?. עוזי משולם, שקיבל את המורשת הזו בעל-פה, התבלבל ועשה ערבוב מסוים בין קבוצת יתומי-תימן, שעלו ארצה לבין הילדים התימנים, שמשפחותיהם טוענות כי הם נלקחו או נחטפו מהן ממחנות העולים ומבתי החולים כאן בארץ. הרב הזועם והכועס, חיים סינואני, שהייתה לו "בטן מלאה" על הרופאה-אישה ד"ר אולגה פיינברג ועל השלטון הציוני-חילוני, ביקש טרם מותו מתלמידו, עוזי משולם, בזו הלשון: "לפרק את המדינה". הרב סינואני כעס בגלל מאורעות מחנה חאשד-גאולה ואילו תלמידו, עוזי משולם, חשב כי הרב סינואני מצווה עליו "לפוצץ את המדינה" בגלל הילדים התימנים, שמשפחותיהם טוענות כי נלקחו או נחטפו מהן. בחודש אדר שנת תשל"ט (1979) הלך הרב חיים סינואני לעולמו. הוא נפטר מעט לפני חג הפסח של אותה שנה. כמה ימים לפני חג הפסח של שנת 1994, התבצר עוזי משולם עם תלמידיו-חסידיו בבית בעיר יהוד. בתקופת ההתבצרות בבית ביהוד, הפיץ עוזי משולם דברים שאמר מורו ורבו, הרב חיים סינואני, טרם מותו. הדברים משמשים כנבואת זעם: "מדינה שמוכרת את בניה- סופה שתימכר לאויביה". באמירה זו התכוון עוזי משולם לילדי תימן, שטען כי נחטפו ונמכרו לאימוץ. אך גם כאן עשה עוזי משולם ערבוב בין שני דברים שונים זה מזה והגיע למסקנה מעוותת: הרב חיים יחיא סינואני באומרו את הדברים הללו טרם מותו התכוון ל"חטיפה רוחנית", מפני שהייתה לו ביקורת רבה על הממסד הציוני-חילוני בכל מה שקשור לחינוך דתי לילדים של יוצאי-תימן ולשמירה על אורח החיים הדתי כאן בארץ. ואילו תלמידו המסור, עוזי משולם, הבין כאילו הרב סינואני טוען כי ילדים תימנים נחטפו ונמכרו על-ידי הממסד הציוני-חילוני והוא, עוזי משולם, צריך לעורר מהומת-עולם בשל כך. ולא לכך התכוון הרב סינואני.
הסכסוך במחנה חאשד-גאולה בין ד"ר אולגה פיינברג לבין הרבנים התימנים נחקר ביסודיות על-ידי ד"ר עזריאל קמון, שתיאר בעבודת הדוקטורט שלו את הסכסוך הזה לפרטי פרטים. ד"ר אולגה פיינברג אכן ניהלה ביד רמה את מחנה המעבר "חאשד-גאולה" שבתימן ונאלצה להתמודד עם זעמם של עולי-תימן, שהתגוררו במחנה חאשד-גאולה משך זמן רב בתנאים לא תנאים ועלייתם לארץ התעכבה בגלל מדיניות השלטון הבריטי. קבוצת הרבנים התימנים, שהנהיגה את עולי-תימן הממתינים במחנה חאשד-גאולה ונקראה, כאמור, מועצת הפליטים/מועצת המחנה, הייתה קבוצה שמרדה בסמכותה של המנהלת ד"ר פיינברג ואף תודרכה ב"שלט רחוק" על-ידי מפלגת התאחדות התימנים, שהייתה מפלגה של יוצאי-תימן שהתגוררו בישראל ועלו לארץ בעליות קודמות. לדברי קמון, מפלגת התאחדות התימנים קיבלה ידיעות מהרבנים התימנים, שהתגוררו במחנה חאשד-גאולה וסיפרו לחברי המפלגה כאן בארץ על הסכסוך עם המנהלת ד"ר פיינברג. הרבנים התימנים אף טענו בפני מפלגתם כי ד"ר פיינברג מנסה להרעיב את תושבי המחנה על-ידי כך שאיננה מספקת להם מנת-בשר 5 ימים בשבוע, כפי דרישתם. המפלגה לא סייעה להרגעת הסכסוך בחאשד-גאולה אלא אף ליבתה את היצרים על-ידי שליחת מידע מסולף, שגרם לרבנים המתגוררים במחנה חאשד להבין כאילו הסוכנות היהודית איננה מעוניינת בטובת עולי-תימן השוהים במחנה ואיננה מקדישה תקציב מלא כדי לספק לעולים אוכל די צרכם. הרבנים המורדים וביניהם, הרב חיים יחיא סינואני, גם לא אהבו, בלשון המעטה, את העובדה שאישה מנהלת את חייהם ואף איימו בפגיעה בד"ר פיינברג. שיאו של המרד התבטא בשחיטת פרה שהביא הג'ויינט למחנה כדי לספק חלב לעולים החדשים. ובעקבות זאת, קראה הד"ר פיינברג לבריטים, שליטי עדן, ודרשה כי הרבנים יסולקו מהמחנה. לאחר שהייה של תקופת מה בכלא בעיר עדן ולאחר שכנועים רבים, הוחזרו הרבנים המורדים למחנה (למעט שלושה) ומימשו את עלייתם למדינת-ישראל בתחילת שנת 1949.
ובחזרה אל אירועי שנות התשעים. עוזי משולם ואנשיו הבכירים לא הסתפקו בתעמולה התקשורתית הפרובוקטיבית הכוללת כתבות ומיצג חזותי של תינוקות תימנים "חטופים" ("7 בארגז אחד"). משולם ואנשיו הבכירים הציגו "הוכחה" נוספת לחטיפות הילדים התימנים בדמות כתבת עיתונות, שפורסמה בעיתון ניו-יורק טיימס בארה"ב בפברואר 1954. כתבה זו עסקה בכלל בפרשת הברחת תינוקות מקנדה לארה"ב, שבמסגרתה הועברו תינוקות מקנדה, שנולדו לנשים ונערות בהיריון לא רצוי, לזוגות יהודים ולא יהודים בארה"ב (פרשה בה היה מעורב עורך-דין בשם הרמן בולר, שנתפס בשדה התעופה במונטריאול קנדה וכך באה לסיומה פרשייה זו). כאמור, גם פרשה זו נחקרה על-ידי רשויות החוק בקנדה ובארה"ב. אמנם, פרשה זו הוגדרה כהתנהלות לא תקינה של ייבוא תינוקות לאימוץ תוך הסתרה מרשויות החוק בארה"ב והנפקת תעודות-לידה פיקטיביות לתינוקות שהוברחו אך לא הוגדרה כפרשת חטיפת תינוקות. למרות זאת, כתבה זו שימשה, משום מה, את עוזי משולם ואנשיו (ואת תומכיו וממשיכי דרכו, גם כיום) כ"הוכחה" לחטיפות ילדים תימנים מישראל או כהוכחה לכך שיהודים ממוצא אשכנזי הם חוטפי תינוקות… אותם "ממשיכי דרך" אינם מרוצים מממצאי חקירת רשויות החוק בקנדה ובארה"ב, שקבעו כי לא מדובר בפרשת חטיפת תינוקות אלא בתינוקות לא רצויים, שאומצו על-ידי זוגות אמריקאים חשוכי-ילדים. ממשיכי-דרכו של משולם כיום גם אינם מרוצים אף פעם מפסיקות ועדות החקירה כאן בישראל. בקיצור, הם אף פעם לא יהיו מרוצים. האמת פשוט אינה מסתדרת להם…
אירועי ההתבצרות בבית ביהוד בפסח שנת 1994 הסתיימו באסון במותו של אחד מתלמידיו של עוזי משולם. משולם עצמו וגם נתן שיפריס נעצרו, נשפטו וישבו בכלא. בקיץ 1994 ניהל משה נחום ופעילים תימנים נוספים מאבק להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, שתחקור את פרשת היעלמויות הילדים התימנים, שכאמור לטענת המשפחות והפעילים נחטפו בהמוניהם וכך הוקמה ועדת החקירה כהן-קדמי שהחלה עבודתה בקיץ 1995 והזמינה משפחות למסור עדויות בעל-פה מול שופטי הוועדה. לקראת סוף שנת 95 פרסם העיתונאי יגאל משיח כתבה שנקראה לקחו אותם בלילות, בה הוא מראיין נהג בשם יצחק בוסי, שעבד בזמנו במחנות העולים. יגאל משיח יצר, ככל הנראה, רושם מוטעה בכתבה, כאילו הנהג יצחק בוסי ביצע נסיעות עבור מחנה עין-שמר, כאשר הוא "הוקפץ" בלילות מדי פעם להסיע תינוקות וילדים תימנים ממחנה העולים עין-שמר לבית החולים רמב"ם והוא אינו יודע האם התינוקות הללו הוחזרו בהמשך למחנה העולים, לאחר שהבריאו ממחלתם. ובאופן כללי, טוען משיח בכתבה, שהסיעו לבתי החולים בלילות ילדים בריאים, שלא היה כל צורך לאשפזם.
יצחק בוסי העיד בפני ועדת כהן-קדמי בשנת 1996 וסיפר כי הוא בכלל היה הנהג של מעברת פרדס-חנה והסיע ילדים גדולים (לא תינוקות ופעוטות) וגם אנשי צוות, שעבדו במעברת פרדס-חנה, לביתם בסוף יום העבודה. הוא לא ציין כי ביצע הסעות עבור מחנה עין-שמר, מכיוון שהוא לא ביצע הסעות כאלו… בוסי טען שהעיתונאי יגאל משיח סילף את דבריו באופן מוחלט ואם היה ברשותו כסף וכוחות נפש אזי הוא היה תובע את יגאל משיח בבית המשפט. כתבות נוספות עם סיפורי חטיפה התפרסמו בעיתונות בתקופה זו.
כסיכום לכל האירועים והדברים שתיארתי כאן, עליי לציין כי למרות כל הטענות שנטענו וכל הסיפורים שסופרו וכל ה"הוכחות המרשיעות" שנמצאו, עד כה אף אדם לא הצליח להוכיח, שתינוקות וילדים קטנים נחטפו מישראל לחוץ לארץ או אומצו על-ידי משפחות ישראליות כאן בארץ. ומעולם לא נמצא ילד, שנאמר להוריו בזמנו כי הוא נפטר, שהונפקו לו מסמכי-פטירה מזויפים המעידים על "מותו" ומצאו אותו חי, כעבור שנים, בבגרותו. למרות זאת, אנשים ממשיכים לייצר עוד ועוד מצגי-שווא כאילו נחטפו הרבה ילדים וכבר נמצאו כמה וכמה ילדים חטופים… דבר שאינו נכון כלל וכלל. אותם אנשים המייצרים את מצגי השווא הללו, נעזרים בסיפורי משפחות המספרות כי ילדיהן נחטפו מהן, כשבפועל מדובר בילדים שנפטרו ממחלות וממגוון סיבות בריאותיות שונות. תומכי טענת החטיפות אף מסתייעים במאומצים של שנות ה-50, שבינתיים בגרו ורבים מהם טוענים בעצמם כי הם ילדים חטופים. אך גם במקרים אלו מדובר בילדים, שאימהותיהם הביולוגיות לא רצו בהם ולכן הם נמסרו לאימוץ. מאומצים אלו אינם ילדים חטופים. רצוי להזכיר לציבור שוב ושוב את האמת המרה. רוב הילדים, ש"נעלמו" להוריהם, אכן נפטרו. כל אמא וכל אבא, שנתבשרו בזמנים ההם (או בהמשך, באמצעות ועדת חקירה) כי הילד שלהם נפטר, קיבלו בשורת אמת. אמנם, בשורה קשה למדי אך בשורת אמת.
בפוסט זה מוצג מידע רב, שלמדתי מהבלוגר והחוקר אבי זלינגר בנושאים הבאים: עוזי משולם, נתן שיפריס, משה נחום וה"פדרציה העולמית למען יהודי תימן", ההתבצרות בבית בעיר יהוד בחג הפסח בשנת 1994, הרב חיים יחיא סינואני (סבו החורג ורבו של עוזי משולם), ד"ר אולגה פיינברג והאירועים שהתרחשו במחנה המעבר חאשד שבתימן, נסים בנימין גמליאלי, מפלגת התאחדות התימנים (זכריה גלוסקא). אבי זלינגר עוסק בחקר "פרשת ילדי תימן" במהלך ארבע השנים האחרונות ופרסם פוסטים רבים בנושא הפרשה. בנוסף, אני מציגה בפוסט זה גם מסמכים, כתבות ומידע שמצאתי אני בעצמי.
הערות:
בפוסט זה מוצג מידע מתוך הספר למען יהודי תימן, שנכתב על-ידי ח"כ לשעבר זכריה גלוסקא מהתאחדות התימנים בישראל. הספר יצא לאור בשנת 1974 בהוצאת י.ב. גלוסקא.
מאשה קפלן, שהייתה אחות ראשית במרפאה במחנה חאשד בתימן, העידה בפני ועדת כהן-קדמי וסיפרה לשופטים על חיי היומיום של העולים התימנים, שהתגוררו במחנה חאשד. היא הסבירה כי התינוקות הקטנים היו ישנים בבית התינוקות שבמחנה בתוך תיבת-עץ מאולתרת (ארגז/סל). היא אף הציגה בפני הוועדה את התמונה הזו של 7 תינוקות קטנים הישנים להם צפופים זה לצד זה בתוך מיטה מאולתרת (זאת התמונה שצולמה בשנת 1950 על-ידי עיתונאי או צלם עיתונות. תמונה שמופיעה בכתבה בצאת ישראל מתימן).
את מבצע העלאת יתומי תימן לארץ במטוסים הראשונים של עליית "על כנפי נשרים" ניהלה ד"ר אולגה פיינברג, רופאת מחנה חאשד-גאולה. הרבנים התימנים ליוו את היתומים שעלו לארץ בשתי טיסות שונות. אציין כאן כי גם סבו של ח"כ צחי הנגבי, יוסף כהן (מפלגת התאחדות התימנים), סייע לרב חיים יחיא סינוואני בדאגה לרווחתם של יתומי תימן בעת שהתגוררו במחנה חאשד-גאולה אשר בתימן. ארגון הג'ויינט ניהל את מחנה המעבר חאשד-גאולה ושלושה גורמים מימנו את שהייתם של עולי-תימן במחנה: הג'ויינט, הסוכנות היהודית ואף מפלגת התאחדות התימנים. יש לציין גם את פעילותו של הארי ויטלס, נציג ארגון הג'ויינט למזרח התיכון, בזירוז מבצע "על כנפי נשרים" ודאגה לעליית יתומי תימן שבמחנה. יהודה לייב מאגנס, נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים, פעל רבות גם הוא בנושא ארגון ושליחת אנשי-רפואה למחנות המעבר בהם שהו עולי-תימן באיזור חאשד בשנות ה-40. מאגנס סייע רבות בשנת 1948 לקבלת סרטיפיקטים (אישורי עלייה מהשלטון הבריטי) עבור יתומי-תימן הממתינים לעלייה ארצה אך לא זכה לראות את התגשמותו של מבצע העלייה הזה, מפני שהלך לעולמו באוקטובר 1948.
ד"ר אולגה פיינברג הגיעה לעיר עדן שבדרום תימן בשנת 1946 והקימה בעיר בית-חולים יהודי בו טופלו יהודי תימן, שהגיעו בהמוניהם אל עיר הנמל עדן כדי לעלות ארצה בבוא העת. בשל הגעת פליטים יהודים רבים מתימן לעדן, הוחלט להקים מחדש במהלך שנת 1946 מחנה מעבר באיזור "חאשד", שנקרא בפי העולים שהתגוררו במחנה: "גאולה". ד"ר פיינברג עצמה החלה לעבוד כרופאה במחנה חאשד-גאולה בפברואר 1947 ומחודש נובמבר 1947 התמנתה למנהלת המחנה וניהלה אותו עד מרץ 1949, עת הסתיים השלב הראשון של מבצע על כנפי נשרים. במרץ 1949 עלתה ארצה.
הסכסוך בין הרבנים התימנים (שנקראו: מועצת המחנה/מועצת הפליטים) לבין ד"ר אולגה פיינברג, שניהלה את מחנה המעבר חאשד-גאולה, נחקר על-ידי ד"ר עזריאל קמון. קמון פירט את המאורעות הללו בעבודת הדוקטורט שלו שאני מצרפת כאן (תיאור הסכסוך מופיע בעמודים 192-200 על-פי התוכנה במחשב ו/או עמודים 183-193 על-פי המספור המופיע על-גבי עבודת הדוקטורט עצמה):
הסכסוך במחנה חאשד-גאולה בין הרבנים התימנים (מועצת הפליטים/מועצת המחנה) לבין מנהלת המחנה, ד"ר אולגה פיינברג, מתואר גם בספרו של נסים בנימין גמליאלי, שנקרא תימן ומחנה "גאולה", שיצא לאור בתחילת שנת 1966 (תשכ"ו). גמליאלי עצמו התגורר בתקופה ההיא במחנה חאשד-גאולה והיה עד לאירועים עצמם ותיאר את הסכסוך מהזווית שלו. עליי לציין שכל הטענות המובאות בספר או בעדויות של אנשים נוספים על התנהגות אלימה מצדה של ד"ר אולגה פיינברג כלפי עולי-תימן במחנה חאשד-גאולה הן ככל הנראה חסרות-שחר.
מצורף כאן קישור לקלטת-שמע שבה ניתן לשמוע הרצאה של עוזי משולם משנת 1988 ככל הנראה. בתחילת ההרצאה מדבר משולם בהרחבה על הרופאה ד"ר אולגה פיינברג, שניהלה את מחנה חאשד-גאולה (מכנה אותה בכינוי "איזבל") ומסביר דברים על הסכסוך בין ד"ר פיינברג לבין הרבנים התימנים, כפי שנמסר לו על-ידי מורו ורבו, הרב חיים סינואני. משולם גם עושה שימוש במידע רב שקרא בספר של נסים בנימין גמליאלי (תימן ומחנה "גאולה") בו מתאר גמליאלי בפירוט רב את הסכסוך מזווית הראייה שלו. משולם מציין לקראת סוף ההרצאה את כל שמות הרבנים, שהיו חלק ממועצת המחנה/מועצת הפליטים והיו מעורבים בסכסוך, בדיוק כפי שמתואר בספרו של נסים גמליאלי. את הקלטת עם הרצאתו של עוזי משולם משנת 1988 מצאתי בפוסט שפרסם הבלוגר א.א. קונספירציות בנושא עוזי משולם. במהלך ההרצאה, מכנה עוזי משולם את הרב חיים סינואני בכינוי "מורי ורבי", "סבי", "אבי".
קישור להרצאה: https://f2h.io/bp6lb8oa7625
משה נחום, מבכירי אנשיו של עוזי משולם התגורר בעבר בקנדה וחזר לחיות בישראל בשנת 1985. הוא מצא בקנדה (אולי בארכיון כלשהו) את הכתבה, שפורסמה בניו-יורק טיימס בשנת 1954 ותיארה את תפיסתו של עורך הדין הרמן בולר בשדה התעופה במונטריאול קנדה (פרשת הברחת התינוקות הקנדיים) והביא אותה עמו לארץ. וכשהכיר את עוזי משולם, גם כן בערך בשנת 1985, הוא מסר לידיו את הכתבה הזו, שהציתה את דמיונו של משולם ושימשה לו כ"הוכחה" לחטיפות ילדים תימנים מישראל. הכתבה הזו שימשה כבסיס לעוד סיפור מסולף, שהוא, ככל הנראה, גם כן פרי יצירתו ודמיונו הקודח של משה נחום. הסיפור המסולף הזה גורס, שבכתבה זו (שמוצגת כאן למטה) מתואר מקרה תפיסתו של הרב דב יששכר ברנרד ברגמן, בשדה התעופה בקנדה, עם מזוודה ובתוכה כסף רב בסכום אסטרונומי של שלושה מיליון דולר, שהוא אסף בשביל קנייתם של ילדים תימנים, שנחטפו מישראל לארה"ב, כדי למוסרם לאימוץ אצל משפחות אשכנזיות בארה"ב. אין גבול להמצאות ולסילופים…
משה נחום טוען כי הוא עומד בראש ארגון ששמו הפדרציה העולמית למען יהדות תימן. מדובר במשרד שמקום מושבו בניו-יורק ומנהל אותו שמשון גיאת, ישראלי לשעבר ממוצא תימני שירד מהארץ ועבר להתגורר בארה"ב. המשרד הזה שמתקרא "הפדרציה העולמית למען יהודי תימן" הוא זה העומד מאחורי הטענות על מאומצים "חטופים" המתגוררים בארה"ב. משרד זה בראשותו של שמשון גיאת הוא זה שהביא את המאומצת צילה לוין לארץ בשנת 1997 להופיע בפני ועדת החקירה כהן-קדמי כדי לשכנע את מדינת ישראל שהיא ילדה תימניה שנחטפה בילדותה. ייתכן, ששמשון גיאת והמשרד שלו עומדים גם מאחורי הבאתו לארץ של המאומץ אורי וכטל, שוועדת החקירה כהן-קדמי פסקה כי הוא איננו ילד חטוף וגם מאחורי הבאתו לארץ של המאומץ משה בכר מקנדה, שוועדת החקירה פסקה גם לגביו כי הוא איננו חטוף.
ד"ר קארן א. בלקום מארה"ב כתבה ספר מפורט הסוקר את כל פרשיות הייבוא/סחר בתינוקות וילדים שהוברחו לארה"ב בכל השנים. ספרה נקרא "The trrafic in babies". ספר זה מתאר גם את פרשת הברחת התינוקות הקנדיים והא זכה בפרס אקדמי בארה"ב. קישור לספר האלקטרוני מצורף בהמשך.
מצורפים המסמכים והכתבות הבאים:
ערך הויקיפדיה של זכריה גלוסקא:
https://he.wikipedia.org/wiki/
נאומו של משה נחום באודיטוריום בכנסת ב-12.2.2002 (בשני החלקים האחרונים של הנאום נכללים דברים שאמר בנושא פרשת הברחת התינוקות הקנדיים):
http://www.tapuz.co.il/forums/viewmsg/54/2957694/
הספר של קארן א. בלקום The traffic in babies המתאר את פרשת הברחת התינוקות הקנדיים ועוד פרשיות (ספר אלקטרוני):
הספר של קארן א. בלקום בנושא פרשת התינוקות הקנדיים
דף מידע על ד"ר קארן א. בלקום:
https://history.humanities.mcmaster.ca/people/faculty/balcom-karen/
קישור לפוסט של תובל מדמון (למטה), פעיל בעמותת עמר"ם, המתייחס לכתבה שפורסמה בעיתונות הקנדית בשנת 1954 בה מתוארת תפיסתו של עו"ד הרמן בולר בשדה התעופה בקנדה (פרשת הברחת התינוקות הקנדיים). מדמון, כמו עוזי משולם ואנשיו, מתייחס לפרשת הברחת התינוקות הקנדיים (שאינם חטופים, יש לציין) כ"הוכחה" לחטיפת ילדי תימן מישראל. ד"ר משה נחום, מבכירי אנשי עוזי משולם, טען טענה הזויה עוד יותר, שכתבה זו מתארת את תפיסתו של הרב יששכר ברגמן ושותפו בשדה התעופה בקנדה עם מזוודות כסף ממכירת ילדי-תימן.
קישור לסרטון יוטיוב (למטה) בו מופיע שלומי חתוכה מעמותת עמר"ם הממשיך לטפח ולהפיץ את הטענה המפוברקת של עוזי משולם ואנשיו וטוען כי פרשת הברחת התינוקות הקנדיים היא פרשת חטיפות ילדים והדבר "מוכיח", לפי דעתו, כי אשכנזים חטפו ילדים תימנים מישראל.
ערך הויקיפדיה בנושא ד"ר אולגה פיינברג:
דבריו של הרב חיים סינואני טרם מותו:
ערך הויקיפדיה בנושא הרב חיים יחיא סינואני:
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A1%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%99
הכתבה שפורסמה ב mynet ראש העין מתוכה נלקחה תמונתו של עוזי משולם עם מיצג התינוקות בארגז:
פרשת ילדי תימן 
נניח אשכנזי יאמץ ילד תימני, לא יבחינו שמדובר בילד תימני? איך אפשר להסתיר העניין?
אהבתיאהבתי
אם ילד תימני גדל אצל זוג הורים, ששונה ממנו מבחינה חזותית, ניתן להבחין בכך שהוא אולי איננו בנם הביולוגי. היו תינוקות וילדים ממוצא "מזרחי", שאומצו אצל זוגות אשכנזים. אבל לא מדובר בילדים חטופים אלא בתינוקות שהאמא הביולוגית שלהם הייתה בחורה/נערה לא נשואה שנכנסה להיריון לא רצוי וויתרה על התינוק שלה. וגם תינוקות וילדים שננטשו אומצו.
אהבתיאהבתי
בדיוק. קשה להסתיר זאת. וגם לא ברור איזה ביקוש רב היה אז לאימוץ ילד שונה שפחות משתלב. היום זה באופנה לאמץ ילדים שונים, אולם לא ידוע לי שכך היה אז.
אהבתיאהבתי
בהחלט היה אז ביקוש לאימוץ ילדים כי היו זוגות, שלא הצליחו להרות בעצמם אז הם פנו לאפשרות של אימוץ ילד. ובהחלט זוגות אשכנזים אימצו ילדים לא אשכנזים (יוצאי ארצות-ערב והאיסלם), שגם שונים מהם מאוד במראה החיצוני. במהלך השנים נוצר כאן איזה שהוא נרטיב מסולף, שבמסגרתו אנשים טוענים, שילדים שאומצו בשנות ה-50 הם ילדים שנחטפו מהוריהם הביולוגיים. והאמת היא, שתינוקות שאומצו בשנות ה-50 הם תינוקות, שאימהותיהם הביולוגיות לא רצו בהם. אגב, גם זוגות ממוצא "מזרחי"/ספרדי אימצו ילדים "מזרחים" וספרדים.
אהבתיאהבתי
תודה
אהבתיאהבתי
אחד התחקירים החשובים בקשר לפרשת ילדי תימן – עלילת הדם של יהודים נגד יהודים
אהבתיאהבתי
תודה מוני.
אהבתיאהבתי