יצירת הנרטיב: מטרגדיה של תמותת תינוקות וילדים ל"חטיפה ממסדית"

חלק ראשון

במהלך חודש יולי 1966 הגיש חבר הכנסת ברוך עוזיאל במליאת הכנסת הצעה לסדר היום: לחקור באופן מסודר ורשמי את התלונות והדיווחים על היעלמויות ילדי העולים מתימן. עוזיאל הגיש הצעה זו למליאת הכנסת בעקבות בקשתה של הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים, שהוקמה על-ידי פעילים תימנים, שהתארגנו ואספו עדויות של משפחות יוצאי-תימן, שטענו כי ילדיהן נעלמו להן בתקופת היקלטותן כאן בארץ בשנים 1949-1951. עשרות משפחות יוצאות-תימן קיבלו צווי-גיוס, שנשלחו בטעות לילדיהן המתים, דבר שהגביר את חשדן כי אולי ילדיהן בכלל לא נפטרו, כפי שדווח להן בזמנו, בתקופה בה התגוררו במחנות העולים. קבלת צווי הגיוס עוררה כאמור חשד בקרב משפחות יוצאי-תימן אך גם נטעה בהן תקוות-שווא. משפחות ופעילים מרכזיים מיוצאי-תימן, הביעו כבר אז בהפגנתיות את הטענה כי ילדיהם נחטפו מהם בזדון באמצעות "מזימה מאורגנת" ודרשו שמדינת-ישראל תשיב להם מיד את הילדים שנגנבו מהם בזדון. בקריאה זו, שפורסמה בעיתונים רבים בזמנו, איימו יוצאי-תימן על מדינת-ישראל כי אם ילדיהם הגנובים לא יושבו אליהם מיד אזי הם יחשפו פרשיה "שמאוד תביך את אנשי הממסד". פעילים של העדה התימנית אף פרסמו מאמרים בכתב העת "אפיקים", שהוא בטאון העדה התימנית והכריזו על מאבק לחקירת היעלמותם של ילדי העולים מתימן, שעלו לארץ במבצע על כנפי נשרים וערכו כנס פומבי של משפחות הילדים הנעדרים בסוף אוגוסט 1966. בכנס עצמו טענו יוצאי-תימן באופן ברור כי "יש בידיהם הוכחות לכך ש-215 מילדיהם, שהוכרזו כמתים, נמסרו לאימוץ". לקראת ערב ראש השנה תשכ"ז, בספטמבר 1966, נערך כנס נוסף בו השתתפו כמאתיים איש מיוצאי-תימן: פעילי ה"וועדה הציבורית", אישי ציבור מרכזיים ורבנים. בכנס הושמעה באופן ברור הטענה כי היה קשר קונספירטיבי במסגרתו נחטפו ילדים רבים של עולי-תימן וקשר זה כולל גם השתקה של ההורים המתלוננים על-מנת לטשטש את עקבות "פשע העלמת הילדים". דבר הכנס המיוחד והטענות שהושמעו במהלכו פורסמו בעיתונים. הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים אף פרסמה איגרת מיוחדת לרגל ראש השנה והפיצה אותה בבתי הכנסת בקרב ציבור יוצאי-תימן בארץ. באיגרת הופצו דבריהם של הרבנים התימנים לציבור התימני וקריאה של הוועדה הציבורית לעוד משפחות נוספות לדווח על ילדים שנעלמו להן בתקופה ההיא.

בעקבות המחאה הציבורית הרועשת של יוצאי-תימן ופרסום טענותיהם בעיתונים השונים וברדיו, נענתה ממשלת ישראל לבקשת הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים והוחלט להעביר את הנושא הזה לטיפולה היסודי של ועדת השירותים הציבוריים בכנסת בה היה חבר גם חה"כ עוזיאל עצמו. ועדת השירותים הציבוריים בכנסת החלה לקיים מחודש יולי 1966 מספר דיונים אליהם הוזמנו נציגי ה"וועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים" וגם נציגי משטרת-ישראל ומשרד הסעד. בישיבה שהתקיימה ב 5.9.1966 פתח נציג משרד הסעד, עמרם בלום, בדיווח על מגוון המקרים שהגיעו לפתחו של משרד הסעד בימים ההם הכוללים בין היתר מקרים של ילדים מכל העדות עמם התמודד משרד הסעד בימי קליטת העלייה הגדולה, שלאחר קום המדינה. מדובר היה בילדים שננטשו במחנות העולים, ילדים אסופיים שנמצאו וזהות הוריהם לא הייתה ידועה וגם מקרה של הורה שוויתר על ילדתו ויתור מלא ורשמי ולאחר מספר שנים טען כי הוא לא זוכר זאת. בלום גם הסביר, שמשטרת ישראל טענה בזמנו ,שהורים רבים מעולי-תימן לא זיהו את התינוקות שלהם, שאושפזו כשהיו מזי-רעב ובהמשך הבריאו והעלו במשקל ושינו חזותם החיצונית עד בלי הכר. עמרם בלום הסביר בדיווחו, שההורים המחפשים את ילדיהם הנעדרים סבורים, פעמים רבות, כי הרישומים הכתובים המעידים על פטירתו של ילדם/ילדתם מזויפים וכי ילדיהם חיים ולא נפטרו. את חשדם כי ה"מוסדות" רימו אותם הם מבססים על "סימנים" כאלו ואחרים.

לאחר מכן, הציג נציג משטרת-ישראל, ניצב-משנה קרתי, סקירה מורחבת בה הסביר על טיפולה של המשטרה בתלונות על היעלמויות ילדי-עולים בתקופה שלאחר קום המדינה. קרתי דיווח כי בשנים הספציפיות של עליית על כנפי נשרים נחקרו על ידי המשטרה כ 38 מקרים או דיווחים על היעלמויות ילד-עולים מתימן. מתוכם פענחה המשטרה כ 19 מקרים בהם נמצא כי ילדים אלו נפטרו וכ 19 מקרים לא פוענחו כלל ונשארו בגדר תעלומה לא פתורה. קרתי המשיך והסביר כי משטרת-ישראל פנתה בשנת 1953 למשרד הבריאות וקיבלה דו"ח מפורט מד"ר יהל (ליכטיג). התמונה המשתקפת מדו"ח זה מעידה על מצבם הבריאותי הקשה של העולים, שעלו לכאן מתימן במבצע "על כנפי נשרים" וילדיהם והמחלות הקשות והמדבקות מהם סבלו, מתת-תזונה והצורך האמיתי והדחוף באשפוזם. הוא גם סיפר כי הורים תימנים רבים לא זיהו את ילדיהם הבריאים שהוחזרו מבתי החולים ולעומת זאת היו גם הורים שלקחו בטעות ילדים בריאים של מישהו אחר… ושהיו מקרים בהם נמסרו ילדים להורים הלא נכונים כל זאת בגלל שלא התעכבו מספיק כדי לוודא שהילד נמסר להורה הנכון. בעיות איתור נבעו גם מכך שילדים אושפזו בבית-חולים מקומי בתוך מחנה העולים עצמו ובמקרים רבים היה צורך בהמשך להעבירם לבית-חולים מקצועי יותר המרוחק מאוד ממחנה העולים. קרתי טען גם כי היו מקרים בהם עולים לקחו מבתי החולים ילדים שהבריאו אך לא היו אלו ילדיהם אלא ילדים של אחרים. הוא גם התייחס בהרחבה לנושא ההודעות שניתנו להורים עולי-תימן על פטירת ילדיהם ועל תגובתם של ההורים השכולים, שסרבו להאמין כי קיבלו הודעת פטירה אמיתית והסביר כי בתקופת מחנות העולים התקיימה הסתה רבה במחנות עולי-תימן והתימנים טענו כי "הלבנים (האשכנזים) מוסרים הודעות פטירה כוזבות לא אמיתיות כדי שיוכלו לקחת את הילדים (התימנים) לעצמם"… לאחר מכן המשיך קרתי ותיאר מקרים ספציפיים בהם טיפלה המשטרה בשנים הללו.

בהמשך, הוחלט להקים ועדת חקירה רשמית, שתחקור את התלונות הרבות, שנאספו על-ידי ה"וועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן" ובתחילת ינואר 1967 החלה ועדת החקירה בהלול-מינקובסקי את עבודתה. מיד עם מינויה של ועדת החקירה, פורסמה בשבועון העולם הזה כתבה פרובוקטיבית, שכותרתה ילדי תימן נחטפו לאמריקה והסעירה עד מאוד את הרוחות בארץ וגרמה ליוצאי-תימן לחשוב שייתכן כי ילדיהם באמת נחטפו לחוץ לארץ ונמכרו לאימוץ. רב-פקד ראובן מינקובסקי, הקצין הבכיר שהיה ממונה על החקירה, הפרקליט יוסף בהלול והחוקר עמי חובב ביקשו לבדוק האם יש אמת בפרסום כי ילדי תימן נחטפו לאמריקה ונפגשו עם עורך עיתון "העולם הזה", שלום כהן, שמסר להם מידע מועט והתחמק, לדבריו של מינקובסקי, ממסירת מידע נוסף. החוקרים הבינו לבסוף כי אין כל בסיס להמשיך ולחקור כיוון זה היות שהמידע שנמסר להם מעורך העיתון היה קלוש ביותר.

כיצד נוצרה ה"ידיעה התקשורתית המרעישה" כי ילדי תימן נחטפו לאמריקה?. בשנת 1966 ככל הנראה בתקופה שבה התפרסמו בעיתונים טענות יוצאי-תימן על היעלמות ילדיהם והם החלו לנהל מאבק מתוקשר ופומבי, פנה הרב אבידור הכהן אל עורכי השבועון "העולם הזה", שלום כהן ואורי אבנרי וסיפר לעורכים על ילדה שראה בביקורו בארה"ב אצל הרב פיליפ טאטץ כמה שנים לפני כן ועל הדברים שנאמרו לו שם על "מאכער" ועל ילדים מישראל ועל אימוצים. שלום כהן ואורי אבנרי כנראה גם הושפעו במידה רבה מהמאבק המתוקשר, שקיימו משפחות ופעילים יוצאי-תימן כבר מקיץ 1966 במהלכו הם טענו כי חטפו את ילדיהם ב"מזימה מאורגנת" היטב. טענות יוצאי-תימן וגם המידע שמסר להם הרב אבידור הכהן הציתו את דמיונם של שלום כהן ואורי אבנרי דבר שהביאם לפרסם ידיעה תקשורתית פיקטיבית לחלוטין אשר גרמה לתסיסה נוספת ומיותרת.

עברו חודשים רבים נוספים וועדת החקירה בהלול-מינקובסקי סיימה את עבודתה. בחודש מרץ 1968, הגישה ועדת החקירה את מסקנותיה הסופיות וביוני 1968 הגיעו רב-פקד ראובן מינקובסקי והפרקליט יוסף בהלול לכנסת לוועדת השירותים הציבוריים ודיווחו לחברי הכנסת על ממצאי ועדת החקירה וענו לשאלות. ממצאי ועדת החקירה הצביעו על מותם של רוב הילדים ועל 22 מקרים בלתי-מפוענחים. יוסף בהלול הסביר לחברי הכנסת כי החוקרים משערים, שמחצית מהמקרים הלא מפוענחים הם ילדים שייתכן כי נפטרו אך הוועדה איננה רוצה לקבוע זאת בוודאות מפני שאין ברשותה מספיק חומר ארכיוני מהשנים המדוברות על-מנת לקבוע את מותם של הילדים הללו. ראובן מינקובסקי החליט להמשיך ולחקור בחוץ-לארץ, שמא ילדים אלו נחטפו לחו"ל על-פי השמועה ולו רק בשביל להרגיע את המשפחות.

כמו כן, במסגרת החקירה נמצאו ילדות שננטשו בזמנו על-ידי הוריהן ואומצו כחוק בשל נטישתן (מרים שוקר שנעזבה על ידי הוריה בראש העין, חנה חאלי שגדלה במשפחת אומנה לאחר שהוריה נטשו אותה במחנה עתלית והגישו תלונת-שווא לוועדת החקירה, רחל סעדי שאביה מסר אותה לאימוץ בהסכמה רשמית ואחיה הגישו תלונת-שווא לוועדת החקירה), ילדה נוספת, ששמה יונה-חממה כהן, שהייתה מאושפזת למשך תקופה ארוכה חזרה אל הוריה בריאה ושלמה והוריה הגישו תלונת-שווא על ניסיון להעלמתה.

מיד לאחר שמינקובסקי ובהלול הגישו את מסקנותיהם לחברי הכנסת ביוני 1968, הגישה הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים מסמך מפורט עם הערות רבות לגבי ממצאי ועדת החקירה והטילה ספק בנוגע לפסיקת הוועדה בכעשרות מקרים בהם קבעה הוועדה את פטירתם של ילדים. טוב צדוק, דובר הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים, יאמר מאוחר יותר, בשנת 1997 בעדותו בפני ועדת החקירה כהן-קדמי כי ה"וועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים" והמשפחות לא האמינו למסקנותיה של ועדת בהלול-מינקובסקי, שקבעה כי רוב הילדים נפטרו.

למרות הביקורת הרבה של ה"וועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים" לגבי מסקנות ועדת בהלול-מינקובסקי ולאחר שמינקובסקי ובהלול הגישו מסמך תגובה ובו תשובות מפורטות ל"וועדה הציבורית", נערך טקס סיום רשמי של עבודת ועדת החקירה. הטקס, בהנחייתו של טוב צדוק, נערך בנוכחות מינקובסקי ובהלול, שר המשפטים, שר המשטרה וחה"כ ברוך עוזיאל. הטקס תועד בהרחבה בבטאון אפיקים של העדה התימנית ובמהלכו הודו חברי ה"וועדה הציבורית למען גילוי ילדי תימן הנעדרים" לחברי ועדת החקירה בהלול-מינקובסקי, לשרים ולחבר הכנסת ברוך עוזיאל, שיזם את הקמת ועדת החקירה. ונדמה היה שפרק זה הסתיים בפתרון תעלומת היעלמותם של רוב ילדי תימן, למעט 22 המקרים הבלתי-פתורים. כבר בשנת 1968, לאחר סיום עבודת ועדת החקירה, התפרסם בעיתונים ראיון עם הורה, שהטיל ספק בפסיקתה כי הילד שלו נפטר ובשנים שלאחר סיום עבודת ועדת החקירה, החלו להגיע צווי-גיוס גם למשפחות תימניות נוספות, שילדיהן נפטרו בשנים 1949-1954, דבר שהעלה את חשדן כי אולי ילדיהן לא נפטרו כפי שנמסר להן בעבר.

כל האירועים הנזכרים לעיל, שהתרחשו בשנת 1966, לא נבעו מ"התעוררות ספונטאנית" לגמרי של יוצאי-תימן. מסתבר, כי פעילים של העדה התימנית החלו את כל המאבק המתוקשר הזה, שתועד היטב בעיתונים ובשידורי הרדיו במהלך שנת 1966 בנושא "החטיפה המאורגנת של הילדים התימנים" מתוך מטרה ללכד את כל העדה התימנית כדי שהמוני יוצאי-תימן יצביעו למפלגה עדתית משלהם, היא מפלגת התאחדות התימנים, שהוקמה ב 1923 והייתה קיימת בכנסת עד סוף שנת 1951. ההתעוררות המחודשת הזאת בשנת 1966 הייתה ניסיון כושל להכניס לכנסת בשנית את מפלגת התאחדות התימנים על-ידי התססת משפחות הילדים הנעדרים וכלל יוצאי-תימן וללכד אותם סביב עוולות שנעשו להם. טוב צדוק, דובר הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים והיוזם הראשי להקמתה, שהיה פעיל פוליטי מזה מספר שנים לא מועט עוד לפני כן, ביטא את רעיון ה"חטיפה המאורגנת היטב" בראיונות למספר עיתונים. ביוני 1966 תוארו בכתבות העיתונים כמה מהטענות של טוב צדוק וה"וועדה הציבורית". להלן ציטוט אחד מדבריהם:

תמימותם של העולים התימנים היא שסייעה לאנשים שארגנו את החטיפה המבישה הזאת של ילדים תימנים משדי אמם. מספרם הגדול של הילדים החטופים, העלמתם ממחנות שונים ושיטות הפעולה הזהות- כל אלה מעידים על יד מכוונת ומארגנת. כל זה מעיד כי הפשע בוצע על-ידי ארגון בעל אמצעים והשפעה במדינה.

עברו שנים רבות ובתחילת שנת 1985 החל לעלות שוב על הפרק נושא "ילדי תימן" עם פרסומן של כתבות עיתונות בעיתון כל העיר (אילן מגט) המתארות את סיפורן של משפחות, שמחפשות אחר ילדיהן האובדים, סיפורים של ילדים מאומצים הסבורים כי הינם ילדים תימנים חטופים וכתבה נוספת המתארת את תלאותיה של משפחה, שבנה נפטר אבל מסרבת להכיר בכך. העיתונאי אילן מגט עצמו הופיע בהמשך בתכנית הטלוויזיה "ערב חדש" וסיפר לצופים את סיפורי המשפחות המחפשות את ילדיהן הנעלמים ועל מאומצים שבטוחים כי הם ילדים חטופים.

בכתבת העיתונות, שפרסם אילן מגט בפברואר 1985 (כל העיר), התראיין גם טוב צדוק, דובר הוועדה הציבורית (הראשונה) לגילוי ילדי תימן הנעדרים וחבר בוועדה הציבורית המתחדשת וסיפר כי מאז ועדת החקירה בהלול-מינקובסקי קיבלו משפחות נוספות צווי-גיוס ומסמכים ממוסדות ממשלתיים המעידים על כך, שילדיהן אולי לא נפטרו כפי שנאמר להן בזמנו. צדוק המשיך וטען בפני העיתונאי:

התייחסו לעולים מתימן כמו אל עיזים. לקחו ציבור שלם של יהודים דתיים והמפלגות עשו בו כרצונן. חילקו אותנו (את העולים התימנים) כמו שלל. לפי אחוזים. טיפלו בנו כמו בחבילות.

התעוררות הנושא מחדש במחצית הראשונה של שנת 1985, הביאה לכך שמספר חברי-כנסת דרשו דיון במסגרת הכנסת בנושא ילדי תימן הנעדרים. באביב-קיץ 1985 הוקמה מחדש הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים, שכללה מספר אישים מהעדה התימנית: יגאל יוסף שהיה יושב-ראש הוועדה הציבורית המתחדשת, טוב צדוק, הרב ד"ר רצון ערוסי, ד"ר בן-חור ימיני ושמריהו הלל. חברי הוועדה הציבורית דרשו בכל תוקף לחדש את החקירה בנושא ילדי תימן הנעדרים וכך ביולי 1985 החלו להתקיים דיונים בוועדת הפנים ואיכות הסביבה בכנסת, שבהם השתתפו חברי כנסת, חברי הוועדה הציבורית המתחדשת והחוקר דב לויטן, שפרסם כבר בשנת 1983 עבודת מחקר בנושא ילדי תימן. באוגוסט 1985 התפרסמה כתבה בעיתון בה התראיינו משפחות ופעילים יוצאי-תימן, שטענו כי ממשלת-ישראל בשנים 1949-1955 חטפה את ילדיהם במזיד והעבירה אותם לאימוץ אצל זוגות אשכנזים חשוכי-ילדים. למרות שכבר בשנת 1966 השמיעו יוצאי-תימן את הטענה כי ילדיהם נחטפו במזיד ובאופן מאורגן והחטיפה בוצעה על-ידי גופים גדולים במדינת-ישראל שהיו מתואמים ביניהם כדי לבצע את החטיפה, כעת באוגוסט 1985 השמיעו יוצאי-תימן לראשונה האשמה ברורה כלפי ממשלת ישראל בשנות הקמת המדינה (טענת החטיפה הממסדית).

בנובמבר 1985 נערך כנס רב-משתתפים בראש העין ובו התאספו משפחות רבות, שטענו כי ילדיהן נלקחו מהן בתקופה של עליית על כנפי נשרים. בכנס אף עלו על הבמה 2 אנשים ממוצא תימני שטענו כי הם ילדים מאומצים והם סבורים כי נחטפו מהוריהם בילדותם. בכנס שהתקיים בראש העין בנובמבר 1985 טענו יוצאי-תימן מספר טענות קשות ביותר. להלן ציטוט מדבריהם:

ההורים ה"שכולים" שנמסר להם כי הילד/ה שלהם נפטר/ה לא האמינו לבשורה הזאת ולאחר מאמצים הצליחו לאתר את ילדיהם ה"מתים" בחיים. מרבית המשפחות, שנאמר להן בזמנו כי הילד/ה שלהם נפטרו לא מאמינות לכך וסבורות כי ילדיהן נמסרו לאימוץ. משפחות תימניות רבות טוענות כי הן מצאו במהלך השנים, באקראי, את ילדיהן שנמסרו לאימוץ ואותרו אצל משפחות מאמצות (כאן בארץ). מסקנות ועדת החקירה של 1966 (בהלול-מינקובסקי) אינן מקובלות על רוב המשפחות התימניות והן מצאו ליקויים רבים בנתונים שנמסרו להן מאת ועדת החקירה ההיא. בני הדור הצעיר של העדה התימנית השקיעו כספים רבים וערכו בעצמם חקירה פרטית וכך הצליחו לאתר עשרות "ילדים תימנים גנובים" ברחבי הארץ. יוצאי-תימן טענו, שברצונם להוכיח כי קברי ילדי-תימן ריקים והם נחטפו ונמסרו לאימוץ ושכל טענת הפטירות היא הונאה בקנה מידה גדול"

ביום בו נערך הכנס בראש העין, פורסמה בעיתון כתבה בה טענו יוצאי-תימן המפגינים כי ילדיהם נחטפו וכדי לטשטש את מעשה החטיפה הקימו לילדים החטופים קברי-דמה ("קברי ילדי תימן בפתח-תקוה ריקים"). חודש לאחר מכן, פורסמה בעיתון אחר כתבה בה האשימו יוצאי-תימן את הרופאים ב"זיוף מותם של הילדים" וחטיפתם ומסירת הודעות פטירה כוזבות להוריהם. כסיומת לטענות הרבות שהושמעו, ביקשו חברי ה"וועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים" להקים ועדת חקירה ממלכתית.

ביומו האחרון של חודש דצמבר 1985 התקיימה בכנסת ישיבה של ועדת הפנים ואיכות הסביבה בנושא ילדי תימן. בישיבה השתתף אביגדור פאר, שהיה בזמנו סגן ראש השירות הרפואי לעולה, שעסק בקליטת העולים החדשים. עדותו של פאר עוררה סערה בקרב העדה התימנית. רבים בעדה קראו את דבריו וחשבו כי הממסד מודה בחטיפת ילדיהם וחלוקת הילדים החטופים בין מוסדות הילדים השונים על-פי מפתח מפלגתי. ארבע שנים לאחר עדות זו, הוזמן אביגדור פאר לוועדת שלגי ונדרש להסביר למה התכוון בדברים שאמר באותה ישיבה בוועדת הפנים בסוף שנת 1985?. בתגובה, הסביר אביגדור פאר בהרחבה על הטיפול בילדי העולים במוסדות הילדים דאז ועל פעולתיו ואחראיותו של משרד הסעד בנושא זה. בסיום דבריו, הוא אמר במפורש, ש"מוסדות הילדים לא מסרו אף ילד של עולי-תימן למשפחות מסודרות (כלכלית) על-מנת להיטיב עם הילד" ושהדברים שהוא אמר בישיבה ההיא בסוף שנת 1985 נרשמו בפרוטוקול הישיבה (תמליל של דבריו) בצורה מעוותת.

בחודש אפריל 1986 פרסם ד"ר דב לויטן את ממצאי מחקרו בנושא "ילדי תימן הנעדרים" במסגרת כנס פומבי באוניברסיטת בר-אילן וטען כי משפחות תימניות רבות, שלא הגישו תלונות לוועדת בהלול-מינקובסקי, פנו אל ה"וועדה הציבורית" ואל ד"ר לויטן עצמו בבקשה שיחקור אודות ילדיהן האובדים. בסוף חודש יוני 1986 ארגנה הוועדה הציבורית למען גילוי ילדי תימן הנעדרים כנס גדול בהיכל הכדורסל ביד-אליהו ובו השתתפו מאות משפחות, שטענו כי ילדיהן נחטפו מהן ודרשו לחקור ולגלות היכן הילדים ומי חטף אותם?. בתחילת יולי 1986 נאם חבר הכנסת הרב מאיר כהנא מעל במת מליאת הכנסת והביע אי-אמון בממשלה, מפני שאיננה רוצה להקים ועדת חקירה, שתחקור שוב את נושא ילדי-תימן. ח"כ כהנא אף האשים במפורש את ה"ממסד" בשנים 1949-1955 בחטיפת ילדי-תימן.

בספטמבר 1986 שודרה בטלוויזיה בתכנית "מבט שני" כתבה של ורד ברמן ורוני סרנת, שעוררה זעם רב בקרב יוצאי-תימן, שטענו כי הכתבה הזו איננה מציגה את כל אירועי פרשת ילדי-תימן אלא מציגה מקרים בודדים, שאינם מייצגים את הכלל. חברי הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים ניסו למנוע את שידור הכתבה. בכתבה התראיין גם אברהם עובדיה, שהיה מנהל מחנה העולים ראש העין בזמנו וכתב ספר בנתיבות תימן וציון. עובדיה התייחס בכתבה לטענה שטען בספרו כי "הייתה כנופיה שחטפה ילדים תימנים בדרך משדה התעופה לוד למחנה ראש העין". הוא הסביר בכתבה עצמה כי הורים תימנים פנו אליו בזמנו וסיפרו לו שילדיהם נעלמו או נלקחו מהם. אך גם בתכנית נדמה כי אברהם עובדיה לא אומר נחרצות, שהוא בטוח שילדים נחטפו או שהייתה כנופיה שחטפה ילדים ומשתמע מדבריו שהוא עצמו לא ראה בזמן אמת דברים כאלו מתרחשים אלא רק משער שכך קרה על-סמך דיווח הורים על היעלמות ילדיהם. במהלך השנתיים שלאחר מכן, הוועדה הציבורית בראשותו של יגאל יוסף וגם חברי-כנסת המשיכו להפעיל לחץ בדרישה להקמתה של ועדת חקירה חדשה בנושא ילדי-תימן וכך הוקמה בנובמבר 1988 ועדת החקירה שלגי בראשותו של השופט משה שלגי, שהייתה מעיין ועדת בירור.

יש לציין כי משנת 1966 והלאה ובשנות השמונים והתשעים, שימש כתב העת "אפיקים", שהוא בטאון יוצאי-תימן, כבמה משמעותית להפצת נרטיב חטיפות הילדים (שרובם, כאמור, נפטרו). כותבי המאמרים בכתב העת "אפיקים" הפיצו במסגרתו את עלילת הדם הזאת על "קולטי העלייה" (האשכנזים, כמובן) שביניהם היו רופאים, אחיות ועובדי מחנות-עולים, שטיפלו בילדי העולים מתימן בתקופת עליית "על כנפי נשרים". במסגרת המאמרים שפורסמו בכתב העת "אפיקים", נטען בצורה ברורה ש"קולטי העלייה" דאז חמדו את ילדי התימנים וחטפו אותם ממחנות העולים ומבתי החולים. יש לשער כי כל הפרסומים הללו בביטאון "אפיקים" השפיעו רבות על יוצאי-תימן, והתחזקה בהם המחשבה כי ילדיהם נחטפו בזדון. בנוסף, ניתן להתרשם מקריאה בגיליונות כתב העת "אפיקים", שיצאו לאור מסוף שנת 1964 ועד היום, כי מאמרים רבים שפורסמו בו עוסקים בהשמצת הציונות החילונית. רצוי להבין ולהפנים עובדה זו, כשבוחנים את מקורות ההשראה, שהשפיעו על דמות מרכזית ומשמעותית כמו עוזי משולם, שאעסוק בו כאן בהמשך.

במהלך שנת 1986, שהייתה שנה סוערת למדי, הופיעה דמות חדשה בשטח, שעסקה גם היא בנושא ילדי תימן: משה נחום. נחום היה עסקן תימני, שהשקיע את מרצו כבר משנת 1978 ובמשך שנות השמונים בנושא העלאת שארית יהודי תימן לארץ. נחום נולד בתימן ועלה ארצה עם משפחתו בשנות הארבעים בהיותו ילד והתגורר בעיר רחובות. בשנת 1965 היגר נחום לקנדה, בה התגורר שנים רבות ובשנת 1984 חזר להתגורר בארץ (ולסירוגין, גם בקנדה). משה נחום הכיר ככל הנראה כבר בשנת 1986 אדם בשם מאיר משולם (הידוע בכינוי: שחף פילוביץ'). משולם התגורר בזמנו בעיר אילת ועבד כמדריך צלילה במועדון הצלילה המקומי. הוא חבר למשה נחום כאמור בשנת 1986 והחל לעבוד עם שותפו החדש ולתכנן היטב את "מחאת התימנים" בנושא עוולות שנעשו ליוצאי-תימן. מאיר משולם היה "מעורב רגשית" בנושא זה מכיוון שסבו, משה ציוני, שהיה חבר במפלגת התאחדות התימנים, טען כבר משנת 1959, שיוצאי-תימן אינם משולבים (בכוונה) בעולם התעסוקה של מדינת-ישראל במקצועות מכובדים ונאלצים למצוא את פרנסתם בעבודות בלתי-מקצועיות ולהיות פועלים קשיי יום. משה ציוני טען בזמנו, שמה שמתקיים כאן במדינת-ישראל איננו מיזוג-גלויות אמיתי, מפני שיוצאי-תימן אינם משתלבים בו במקום מכובד וה"ממסד" מונע מהם להתקדם ולהצליח. מאיר משולםפילוביץ' עצמו פעל במשך שנים רבות "מאחורי הקלעים" ולא היה מוכר לציבור. בתחילה, עבד במשותף רק עם משה נחום. בהמשך, בשנת 1989, חברו מאיר משולם-פילוביץ' ומשה נחום ל"רב" עוזי משולם והפכו להיות מקורבים מאוד. בתחילת ינואר 1990, החל משה נחום לפעול בכנסת כדי לקדם את חקירת נושא ילדי-תימן ה"חטופים" והשמיע בפני חברי הכנסת מגוון סיפורים על ילדים שנחטפו ועל ילדים שניצלו מניסיון חטיפה.

בשנת 1989, עוד לפני שהחל משה נחום בקידום נושא ה"ילדים החטופים" בכנסת, הוא החל להתלוות לעוזי משולם ולהסתובב עמו במושבים של עולי-תימן ברחבי הארץ וערך ביחד עם משולם כנסים למשפחות יוצאי-תימן. במהלך הכנסים רבי המשתתפים הללו, התסיס משה נחום את המשפחות הללו ותדרך אותן לקראת מתן עדות בפני ועדת החקירה שלגי, שפעלה גם במהלך השנים 93-94 וגם לקראת ועדת החקירה כהן-קדמי, שהחלה לשמוע עדויות המשפחות מאמצע שנת 1995 והלאה. הוא עצמו הגיע ביוני 1995 והעיד בפני ועדת החקירה כהן-קדמי ודיבר בשצף קצף בפני שופטי וחברי הוועדה ושטח בפניהם את גודל זוועת חטיפות הילדים…

בחודש מרץ 1994, במהלך תקופת עבודתה של ועדת שלגי, התפרסמה בתקשורת הידיעה על עוזי משולם, הרב התימני שהתבצר בבית בעיר יהוד והסתכסך עם שכניו. עד מהרה הפך הסכסוך הזה לסאגה מתוקשרת של אלימות מילולית ופיזית. עוזי משולם טען אל מול מצלמות הטלוויזיה כי תינוקות תימנים נחטפו בהמוניהם ממחנות העולים כאן בארץ. לצורך המחשת זוועות החטיפה השתמש עוזי משולם במיצג חזותי הכולל 7 תינוקות, שהונחו בתוך ארגז ומעליו הכיתוב: "7 בארגז אחד"… משולם עצמו התבצר בבית ההוא ביהוד עם עשרות אנשים מתומכיו, שהחזיקו בנשק ואיימו לפגוע בשוטרים. משולם דרש בתקיפות להקים ועדת חקירה רצינית, שתחקור את חטיפת התינוקות התימנים. משה נחום, ששהה בתקופה זו בקנדה, ביתו השני, הוזעק לארץ בבהילות וכשהגיע ארצה עסק בתיווך בין עוזי משולם, המתבצר בבית עם חסידיו, לבין קציני המשטרה וחברי-כנסת, שניסו להרגיע את הרוחות. משה נחום גם סיפר כי בזמן ההתבצרות בבית ביהוד, הוא עצמו נפגש עם ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, כדי לתווך בינו לבין עוזי משולם. גם מאיר משולם (שחף פילוביץ'), יד-ימינם של משה נחום ועוזי משולם, היה נוכח בבית ביהוד, בעת ההתבצרות.

עוזי משולם החל את פעילותו ארוכת השנים עוד הרבה לפני ההתבצרות בבית ביהוד. הוא גדל בשכונת פג'ה (עמישב) בפתח-תקווה. כשגדל, החל ללמוד אצל הרב חיים יחיא סינואני, שהיה רב ומקובל בקהילת יהודי תימן במחוז שרעב ועלה לארץ ב"מבצע על כנפי נשרים". בשנת 1978, בערוב ימיו, סיפר הרב סינואני לתלמידו, עוזי משולם, סיפורים רבים על הימים בהם הוא התגורר במחנה המעבר חאשד-גאולה שבתימן, טרם עלה ארצה. הרב סינואני היה חבר בכיר בקבוצת רבנים, שייצגו את עולי-תימן, שהתגוררו במחנה ונקראה מועצת הפליטים/מועצת המחנה. הרב סינואני תיאר בפני עוזי משולם את הכעס הרב, שחש כלפי ד"ר אולגה פיינברג, הרופאה-אישה שניהלה את מחנה חאשד ביד רמה, מנעה מהרבנים התימנים לחתן נערות צעירות עם גברים מבוגרים בני 60-70, דיכאה את מרד הרבנים הזועמים על חוצפתה לשנות להם סדרי-חיים, שכה היו רגילים להם. ולבסוף, עוד העזה להביא את הבריטים, שליטי עדן, למחנה כדי לתפוס את הרבנים המורדים ולהשליכם לכלא בעיר עדן. ביניהם היה, כמובן, הרב חיים יחיא סינואני, שזעם ורתח על השפלתו בידי האישה-רופאה הזו: ד"ר אולגה פיינברג. עוזי משולם גם שמע מהרב סינואני על הילדים האבודים שצריך לאתר ולגלות מה עלה בגורלם. הרב סינואני התכוון כמובן ליתומי תימן, שהתגוררו במחנה חאשד ועלו ארצה במבצע "על כנפי נשרים" ולא לילדים חטופים. הרב הזועם והכועס חיים סינואני ביקש טרם מותו מעוזי משולם, בזו הלשון: "לפרק את המדינה". הרב סינואני כעס בגלל מאורעות מחנה חאשד ואילו עוזי משולם חשב כי הרב מצווה עליו "לפוצץ את המדינה" בגלל הילדים התימנים, שיוצאי-תימן טוענים כי נחטפו בהמוניהם. מאוחר יותר, בשנת 1994, הפיץ עוזי משולם דברים נוספים, שאמר לו הרב סינואני בזמנו. הדברים משמשים כנבואת-זעם: "מדינה שמוכרת בניה סופה שתימכר לאויביה". באמירה זו התכוון עוזי משולם לילדי תימן, שטען כי נחטפו ונמכרו לאימוץ ואילו הרב סינואני התכוון ל"חטיפה רוחנית" של עולי-תימן דהיינו, ניסיון להפכם לחילונים.

בחודש מרץ 1979 הלך הרב חיים סינואני לעולמו. במהלך שנות השמונים, החל עוזי משולם לצבור בהדרגה קהל תלמידים שלמדו אצלו. בהמשך, הוא החל להרצות בפני קהלים רבים ביישובים בהם התגוררו עולי-תימן ובערים. משולם שבה את ליבם של מאזיניו, בני עדת עולי-תימן, אבל עם השנים התרחב קהל מאזיניו ומעריציו וכלל ציבור רחב מיוצאי ארצות-ערב והאיסלם. בהרצאות הרבות שקיים משולם ברחבי הארץ, הוא שטח ופירט בפני קהל מאזיניו את טענותיו והגיגיו במגוון נושאים: הסכסוך בין ד"ר אולגה פיינברג לבין הרבנים התימנים במחנה חאשד-גאולה היה נושא משמעותי עבורו המהווה "ציון דרך", שמוכיח לו עד כמה היהודים האשכנזים והממסד הציוני-חילוני מרושעים ועשו לתימנים עוולות נוראיים. בהרצאותיו הוא ציין מספר אישים, שדבריהם וכתביהם משמשים לו כהוכחה שהממסד הציוני-חילוני (האשכנזי) מרושע ומזוהם ולכן, הוא בטוח שהם גם חטפו ילדים תימנים… ואלו האישים שהזכיר: אברהם עובדיה, שניהל מחנה בראש העין בזמנו וטען כי "הייתה כנופיה (כאן בארץ) שחטפה ילדים תימנים", חיים צדוק, שליח הסוכנות היהודית שכתב על הילדים התימנים שנעלמו להוריהם, אביגדור פאר, שהיה סגן מנהל השירות הרפואי לעולה ו"התוודה" על חטיפות הילדים, הסופר נסים בנימין גמליאלי שהתגורר במחנה חאשד-גאולה בזמן הסכסוך בין ד"ר פיינברג לבין הרבנים וכתב ספר בו הוא מפרט בין היתר את הסכסוך מנקודת מבטו, העיתונאי תום שגב שכתב ספר בו קיימות "הוכחות" ל"חטיפה ממסדית", דברים ספציפיים שאמר ד"ר דב לויטן וכמובן ספר הרעל והשיטנה של משה שונפלד ("ג'נוסייד בארץ הקודש"). משולם ייחס מקום מיוחד בהרצאותיו למקרה הריגתו של יעקב סאלם ג'ראפי, שהיה עולה חדש והתגורר במחנה עין-שמר ונהרג כי התנפל על השומר במחנה ללא סיבה מוצדקת. משולם טען כי יעקב ג'ראפי נהרג כי התעקש לקיים אורח חיים דתי לו התנגדו קולטי העלייה וג'ראפי צריך להיות מוכרז כ"הרוג מלכות", מפני שנהרג על קידוש ה'. טענה נוספת שהעלה משולם בהרצאותיו היא חטיפת נשים תימניות על-ידי הממסד דאז. כמו כן, טען עוזי משולם שהמפד"ל ואנשיה וגם החרדים לקחו חלק משמעותי במלאכת חטיפות הילדים והעברתם לחוץ-לארץ. את החרדים האשכנזים הוא כינה בכינוי המזלזל "ערב רב" ואת החילונים האשכנזים הוא כינה בכינוי "מינים". משולם ציין בהרצאותיו את תכנית הטלוויזיה של ורד ברמן ורוני סרנת, ששודרה בספטמבר 1986, כתכנית טלוויזיה שיזם ה"ממסד" המעוניין בהשתקת פרשת חטיפות הילדים וכינה את רשות השידור "הטלוויזיה העמלקית". משולם הסביר בהרצאותיו בהרחבה כיצד הוקם ארגון השב"כ, מי היו מייסדיו וראשיו בתחילת הדרך ואת מעליליהם דאז, כ"הוכחה" לכך שהם גם היו מעורבים בחטיפות ילדים תימנים ובהשתקת פרשת החטיפות… דברי ביקורת היו לו גם כלפי נשיא המדינה המכהן, חיים הרצוג, שלגירסתו של משולם עזר להפליל את אבא חושי בזמנו. את הנשיא הרצוג הוא כינה בכינוי "נשיא עמלק". את הרצאותיו ונאומי ההסתה שלו הוא חתם בדברים מזלזלים כלפי הממסד הרבני בארץ, כיוון ש"סבו ומורהו", הרב חיים סינואני, זילזל בממסד זה בעצמו וטען ש"אין רבנות כאן בארץ. הכל זיוף".

כאמור, במהלך מפגשיו והרצאותיו של משולם בשנות השמונים והתשעים במושבים של יוצאי-תימן ובערים הוא פגש משפחות תימניות רבות ושמע מהן טענות חוזרות ונשנות על כך שבתקופת עליית על כנפי נשרים נעלמו להן תינוקות וילדים והן סבורות כי אותם תינוקות נחטפו מהן בכוונת זדון על-ידי האנשים, שקלטו אותן כאן בארץ ועל-ידי אנשי הרפואה, שטיפלו בילדים. משולם הושפע רבות מהסיפורים והדיווחים הללו של משפחות רבות. הוא האמין למשפחות בכל ליבו כי חטפו מהן את ילדיהן ואף עודד אותן למרוד ולדרוש חקירת היעלמות ילדיהן. גם משה נחום ומאיר משולם (פילוביץ') התלוו לעוזי משולם לכנסים רבי המשתתפים, שערך עוזי משולם לציבור יוצאי-תימן, כנסים שנערכו בתל-אביב (יד אליהו), ברחובות ובמושבים של יוצאי-תימן. למעשה, שימשו מאיר משולם ומשה נחום כיד-ימינו של עוזי משולם ונצטוו על-ידו לסייע בתדרוך משפחות הילדים הנעדרים ולהכין אותן למסור עדות בפני ועדות החקירה.

במהלך הכנסים הללו, פגשו משה נחום ומאיר משולם משפחות רבות, שילדיהן נפטרו או נעלמו לטענתן בתקופה ההיא של עליית "על כנפי נשרים", להגיש תלונה לוועדת החקירה שלגי וכהן-קדמי לכשתקום ולשכנע את מדינת-ישראל כי הילדים שלהן נחטפו מהן בזדון ממחנות העולים ומבתי החולים. מאיר משולם ומשה נחום הביאו לעוזי משולם שמות של משפחות נוספות, שמעולם לא הגישו תלונה לפני כן לוועדת חקירה כלשהי וילדיהן בכלל נפטרו. צמד ה"ביצועיסטים" הזה עשה הכל כדי להגדיל את כמות הילדים, שהם טוענים כי נחטפו. מאיר משולם ומשה נחום אף הסבירו למשפחות, שיש להן זכות לקבל פיצוי בעבור "היעלמות" הילד/ה שלהן ותדרכו את המשפחות הללו לקראת מתן עדות רשמית בפני אותן ועדות חקירה כל אחת בזמנה על-מנת לשכנע את שופטי וחברי ועדת החקירה כי ילדם/ילדתם נחטפו מהן בזדון על-ידי הרופאים והאחיות ושאר בעלי התפקידים, שטיפלו בעולים החדשים ובקליטתם כאן בארץ, במחנות העולים וגם בבתי החולים. כתוצאה מהתדרוכים הללו, נוצרו מאות עדויות "משופצות", שבהן הילד החולה הפך להיות ילד בריא שאושפז בבית החולים ללא שום צורך רפואי ממשי או ילד שסבל מבעיה בריאותית קלה כמו פצעים בפה (אפטות), דלקת-גרון או נזלת קלה והמשפחה הופתעה מאוד מקבלת הודעה על פטירתו. במסגרת העדויות המשופצות הללו, דיווחו משפחות רבות כי הן הגיעו בעצמן לבית החולים לאחר שקיבלו הודעה לסור לבית החולים ולאסוף את ילדם/ילדתם שהבריא/ה וכשהגיעו לבית החולים נמסר להן לתדהמתן שילדם/ילדתם נפטר/ה. הורים סיפרו כי מיד לאחר שהרופא או האחות בישרו להם על מותם של ילדם/ילדתם, הם הוכו על-ידי הרופא או האחות וגם סולקו בגסות-רוח מבית החולים החוצה. משפחות אחרות סיפרו כי באו לבקר את הילד שלהן המאושפז בבית-חולים כלשהו וכשהגיעו למתחם בית החולים נאמר להן שהילד שלהן נפטר ומנעו מהן להיכנס לשטח בית החולים ו/או טרקו בפניהן את שער בית החולים כדי למנוע את כניסתן למתחם לבקר את הילד שלהן או לראות את גופתו. במסגרת העדויות הרבות, שהושמעו בפני ועדת החקירה, סיפרו אימהות ואבות, שהם הגיעו לבית התינוקות המקומי אשר במחנה העולים כדי לבקר את תינוקם וסולקו משם בגסות לאחר שנאמר להם שהילד שלהם נפטר וצוות האחיות/מטפלות שעבדו במקום גררו ובעטו אותם החוצה. מספר משפחות דיווחו על הוצאת ילדיהן מבית התינוקות המקומי על-ידי אנשים זרים סתם כך באמצע היום והכנסתם לתוך מכונית שלקחה אותם לבלי שוב, יש משפחות שסיפרו בוועדת כהן-קדמי שהן הגיעו לבית התינוקות המקומי כדי לבקר את ילדיהן ומצאו לתדהמתן בית-תינוקות ריק מאדם, ריק ממיטות וריק מילדים. כולם נעלמו באופן מוזר ומפתיע… (כולל הילד של המשפחה הספציפית, שנעלם לעד). משפחות אחרות סיפרו כי בבית החולים רמב"ם בחיפה היה חדר שבו הוחזקו הילדים, שהיו מיועדים להימסר לאימוץ אצל זוגות חשוכי-ילדים. משפחות מסוימות אף סיפרו שהן הצליחו להיכנס לחדר הזה בעקבות התעקשות שלהן ומצאו בו את הילד שלהן רגע לפני שנחטף ולהצילו מחטיפה… משפחות אחרות סיפרו, שכאשר ביקשו לראות את גופת ילדם המת נמסרה להם גופת אדם מבוגר או סתם חבילת סמרטוטים עטופה בסדין, במקום גופה. המשפחות שיננו את הסיפור כפי שנאמר להן על-ידי המתדרכים מאיר משולם (פילוביץ') ומשה נחום והחלו להאמין בסיפור הזה שהן מספרות וניטעה בהן תקווה שאולי הילד שלהן חי ולא נפטר. ככלל, ניתן לומר שבכל העדויות של משפחות תימניות, שהעידו בוועדת כהן-קדמי וגם בסיפורים נוספים שמשפחות תימניות סיפרו בתקשורת, מתוארים "קולטי העלייה" (עובדי מחנות העולים, הרופאים והאחיות) כ"חומדי ילדים", כחיות טרף שעטו על התינוקות והילדים התימנים מרגע שהם נחתו כאן בארץ עם משפחותיהם. קולטי העלייה מוצגים במקרים רבים כ"אנשים דוברי יידיש", שלקחו ילדים בברוטליות וחטפו אותם או כאנשים שלקחו ילדים מהוריהם התימנים ו"היו מתוקתקים כמו הנאצים בשואה". כמו כן, משפחות תימניות סיפרו בעדותן בוועדת כהן-קדמי, שהודיעו להן על פטירת ילדם/ילדתם באמצעות הרמקול של מחנה העולים, כך סתם בחוסר-רגישות משווע.

אם כן, כפי שפירטתי לעיל, משפחות הגיעו לוועדת החקירה וסיפרו סיפורים הרחוקים מאוד מן האירועים כפי שהם באמת התרחשו במציאות. אני ואנשים רבים נוספים בציבור הרחב מתקוממים כנגד הסיפורים הללו. ידוע לנו כי עולי "על כנפי נשרים" הגיעו לארץ במצב בריאותי לא טוב עד גרוע מאוד. רבים מהם נזקקו לאשפוז מיידי בבית-חולים. רבים מהם הבריאו אך גם רבים מהם נפטרו: תינוקות, ילדים, בני נוער ולעתים גם אימהות ואבות לילדים נפטרו. למרות חשדנותם של העולים החדשים, ניתן לומר כי הם קיבלו הודעות פטירה אמיתיות. הרופאים המסורים, שטיפלו בילדי העולים החדשים, מעולם לא זייפו את מותו של אף תינוק ואף ילד. רבים בחברה הישראלית מתקשים להאמין כי ילדים אלו לא נחטפו אלא באמת נפטרו כפי שנמסר להוריהם בזמנו ו/או במסגרת מסקנות ועדות החקירה. עם זאת עליי לציין כי יש מקרים של ילדים, שגורלם לא ידוע עד עצם היום הזה וועדות החקירה וגם חקירת משטרה בזמן אמת לא הצליחו לגלות היכן הם?. ילדים אלו נקראים "ילדים עלומים" וקיימת סברה, שהעלו חלק מחוקרי ועדות החקירה, כי רבים מהם נפטרו אולם ועדות החקירה לא יכלו לקבוע זאת בוודאות גמורה מפני שלא נשתמרו מסמכים מהתקופה ההיא, שיאשרו בוודאות את פטירתם. חלק אחר מקבוצת ה"ילדים העלומים" הם ילדים שקיים חשד כי נלקחו על-ידי הורים עולי-תימן, שאינם הוריהם הביולוגיים והם גדלו אצל הורים חורגים אלו. השירות הרפואי לעולה, הסוכנות היהודית ואף משטרת-ישראל ניסו בזמנו לפתור תעלומות מסוג זה, לאחר שהתרחשו, אך ללא הצלחה. חלק נוסף מקבוצת ה"ילדים העלומים" הם ילדים בלתי-מזוהים: ילדים שחזרו בריאים מבית החולים אל מחנה העולים והוריהם לא זיהו אותם ולא רצו לקחתם או ילדים שחזרו מטיפול רפואי אל מחנה העולים הלא נכון בו לא התגוררה משפחתם. אכן, קרו גם טעויות מסוג זה ויש להצטער על כך אך לא ממש מדובר בילדים שנחטפו. ילדים אלו גדלו ככל הנראה במוסדות ילדים במשך שנים רבות מבלי שידעו למי הם שייכים?. מעולם לא נמצא אף ילד, שנאמר להוריו בזמנו, שהוא נפטר וקיימים מסמכים המעידים על "פטירתו" ו"קבורתו" ואילו הוא נמצא בחיים. מעולם.


פוסט זה נוצר בעקבות מידע רב שקיבלתי מהבלוגר והחוקר אבי זלינגר בנושאים רבים: מאיר משולם (שחף פילוביץ'), משה נחום, עוזי משולם ואנשיו, הפדרציה למען יהודי תימן, הרב חיים סינואני, ד"ר אולגה פיינברג והסכסוך במחנה חאשד-גאולה, נסים בנימין גמליאלי וכתביו, מפלגת "התאחדות התימנים". אבי זלינגר עוסק בחקר "פרשת ילדי תימן" מזה כחמש שנים והחל לפרסם פוסטים בנושא ה"פרשה" כבר משנת 2016. עם זאת, עליי לציין, שאני מציגה כאן בפוסט זה מידע, מסמכים, קבצים וכתבות שמצאתי אני בעצמי כולל הצגת תמצית דבריו של עוזי משולם בנאומיו לציבור הרחב והצגת מידע המופיע בגיליונות עיתון "אפיקים".


הערות:

הדברים שהסביר ניצב משנה קרתי בישיבת ועדת השירותים הציבוריים בכנסת בספטמבר 1966 הוא מידע שנמסר למשטרת-ישראל בעקבות דו"ח שהזמינה משטרת-ישראל מהשירות הרפואי לעולה בשנת 1953 (המזכר המפורסם של ד"ר ליכטיג). בנוסף, ציין נצ"מ קרתי כי משטרת-ישראל טיפלה בכ 38 מקרי היעלמויות ילדים מעולי תימן בתקופת עליית על כנפי נשרים. יש לציין שהמספר בו נוקב נצ"מ קרתי (28 מקרים שדווחו למשטרה) הוא כנראה טעות הקלדה ואילו המספר המופיע במסמכים אחרים כולל בעבודת המחקר של ד"ר לויטן הוא: 38 תלונות למשטרה.

טענות יוצאי-תימן על חטיפת ילדיהם במזיד ב"חטיפה מאורגנת היטב, שבוצעה על-ידי גופים גדולים ומשמעותיים במדינת-ישראל, שעבדו בתיאום זה עם זה" (טענת קונספירציה) סוקרה בעיתונים רבים במהלך שנת 1966 וגם בתכניות הרדיו, על-פי דרישתם וביוזמתם של יוצאי-תימן. יוצאי-תימן איימו אז וגם בשנות השמונים, שהם יפנו אל התקשורת העולמית. בגיליון דצמבר 1966 של בטאון "אפיקים" פורסם מאמר ובו פירוט הסקירה התקשורתית בעיתונים הישראלים ובעיתונות יהודית בבלגיה ובארה"ב. יהודים חרדים, שהפגינו בסוף שנת 1966 בניו-יורק, טענו שיש לחקור את גניבת הילדים התימנים. טענות יוצאי-תימן והפעילים התימנים בנושא "גניבת ילדיהם" פורסמו גם בעיתון הארץ במהלך השנים 1966-1967 אולם כרגע אינני יכולה להציג את הכתבות המדוברות.

טוב צדוק, יו"ר הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים התראיין לעיתונות גם במהלך שנת 1967 ודברים נוספים שאמר בנושא ילדי תימן הנעדרים פורסמו בבטאון "אפיקים". בראיון לעיתון "דבר" בפברואר 1967 אמר שעניין חטיפות הילדים "היה מבצע מאורגן וקשר מסועף שבו השתתפו גורמים רבים. וכל עניין ההעברה של ילדים מבתי התינוקות במחנות העולים אל בתי החולים השונים לא היה אלא מבצע הסחה לשם הכנה פסיכולוגית של ההורים" (לקחת ילדים לבתי החולים באמתלה שהילדים חולים ובהמשך להסביר להורים שהילדים נפטרו). טוב צדוק טען עוד כי "לדעתו היו כמה מחנות-מעבר, שבהם החזיקו את הילדים (החטופים) לאחר שהוציאו אותם מהמחנות". "בינתיים המתינו עובדי מחנות העולים לתגובות ההורים: אם הסתפקו בתשובה שהילד מת, העבירו את הילד לאן שהעבירו. ואם ההורים התעקשו הכניסו את הילד לבית-חולים (כאילו הוא חולה)". בראיון לבטאון "אפיקים" במרץ 1967 אמר טוב צדוק ש"שלום כהן, עורך העולם הזה, ביטא באופן ברור את החשדות של יוצאי-תימן (ופעילי הוועדה הציבורית), שילדיהם נחטפו מהם במזיד במסגרת קשר (קונספירציה) מאורגן היטב".

הרב אבידור הכהן ראה בביקורו בארה"ב בשנת 1963 את הרב פיליפ טאטץ (שהיה שותפו של הרב יששכר ברנרד ברגמן) עם ילדה, שאינה דומה לו מבחינה חזותית. הוא החל להתעניין בעניין המוזר הזה ונאמר לו שמדובר בילדה מאומצת ושיש ככל הנראה אדם שעוסק בייבוא ילדים מישראל למטרות אימוץ בשביל זוגות חשוכי-ילדים. המידע הזה שימש כבסיס לכתבה המפוברקת, שפורסמה בשבועון העולם הזה (ילדי תימן נחטפו לאמריקה). לילדה המאומצת הזו יש אח חורג, שגם הוא אומץ על-ידי הרב פיליפ טאטץ ורעייתו, הרבנית רבקה טאטץ. ילד זה נולד בירושלים באוגוסט 1948, כתוצאה מקשר בין בחורה יהודייה וחייל אנגלי. שמו המקורי של הילד: אליעזר מזרחי ושם אמו הביולוגית: רבקה מזרחי. האם הביולוגית, רבקה מזרחי, לא רצתה בתינוק מלכתחילה, לכן הוא הועבר, מיד לאחר לידתו, למוסד לילדים ויצ"ו ירושלים ולאחר מספר חודשים אומץ כחוק בבית-משפט וניתן לו שם משפחה חדש, כשמם של הוריו המאמצים: טאטץ. עם סיום הליך האימוץ הרשמי, גדל התינוק אליעזר טץ כאן בארץ אצל הוריה של רבקה טאטץ ולאחר כשנתיים וחצי הוא הועבר לארה"ב אל הזוג פיליפ ורבקה טאטץ, שהמתינו לו שם. הילדה המאומצת, שראה הרב אבידור הכהן בביקורו בארה"ב, היא ילדה שנולדה בארה"ב ואומצה על ידי הזוג טאטץ בארה"ב. היא עצמה הגיעה בשנת 1997 להעיד בפני ועדת החקירה כהן-קדמי וסיפרה על פרטי אימוצה. היא סיפרה כי היא איננה ממוצא תימני וגם סיפרה על אחיה המאומץ (אליעזר מזרחי-טאטץ) וציינה כי הוא ביקר בארץ בבגרותו ופגש את אמו הביולוגית. פרוטוקול העדות של ה"ילדה המאומצת" מוצג כאן למטה. כבר באפריל 1967 נחקרה רבקה טאטץ, גרושתו של הרב פיליפ טאטץ, בנוגע ל-2 הילדים המאומצים שלה. החקירה הזו נערכה מיד עם תחילת עבודתה של ועדת החקירה בהלול-מינקובסקי, מפני שהיה צורך לברר לעומק וביסודיות האם שני הילדים המאומצים של הזוג טאטץ הם ילדים חטופים מישראל?. מאוחר יותר, בתקופת עבודתה של ועדת החקירה כהן-קדמי, נבדק בקפידה מקרה האימוץ של ה"ילדה המאומצת" על-ידי החוקר יוסי יוסיפוב. ואילו מקרה האימוץ של הילד אליעזר מזרחי-טאטץ נחקר בקפידה על-ידי משרד החקירות גוט בן אשר ופרטים בנוגע לאימוץ שלו מופיעים בדו"ח מספר 18 שלהם (שמו של הילד מוסתר בדו"ח על-ידי השחרה). חה"כ (לשעבר) נורית קורן טענה במסגרת ישיבת הוועדה המיוחדת שלה בפני נציגי ויצ"ו, שהוזמנו על-ידה לדיון, כי הילד המאומץ הזה (אליעזר מזרחי-טאטץ), שטופל בויצ"ו ירושלים וקיבל שם משפחה חדש במהלך מפקד האוכלוסין של נובמבר 1948 ("רישום מאוחר"), הוא ילד שזהותו המקורית שונתה באמצעות פרוצדורת רישום מאוחר כדי להעבירו לאימוץ לא חוקי (חטיפה). אולם, כפי שהסברתי כאן מדובר בילד שאמו הביולוגית הייתה צעירה, שהרתה לחייל בריטי והעדיפה לא לגדל את הילד ולמסרו לאימוץ. אני מצרפת כאן את המודעה שפרסם בית המשפט המחוזי בירושלים בנובמבר 1948 המודיע לציבור על דיון באימוצו של הילד אליעזר מזרחי, בנה של רבקה מזרחי. במודעה, כמקובל, מאפשר בית המשפט לציבור הרחב ולאמו הביולוגית של הילד, להתנגד לאימוץ אם ברצונם בכך:

רב-פקד ראובן מינקובסקי וצוות החוקרים בראשותו נפגשו בשנת 1967 עם יצחק רפאל, שהיה מנהל מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית בתקופת עליית "על כנפי נשרים". יצחק רפאל היה במשך שנים רבות ידידו הקרוב של הרב דב יששכר ברנרד ברגמן, שנחשד כאדם שעסק ביבוא ילדים תימנים מישראל לאימוץ בארה"ב. צוות החוקרים של ראובן מינקובסקי חקרו בזמנו את יצחק רפאל ואת שניים מעוזריו. החקירה לא העלתה כל ממצא מחשיד. דבר החקירה הזו כתוב בסיכום של ועדת החקירה כהן-קדמי בנוגע למפגש של הרב אבידור הכהן בארה"ב בשנת 1963 עם משפחתו של הרב פיליפ טאטץ (הקובץ הזה מוצג כאן למטה).

גם הרב דב ברנרד יששכר ברגמן נחקר בשנת 1969, בעת ביקורו בישראל, על-ידי צוות החוקרים בראשותו של ראובן מינקובסקי וחקירתו הסתיימה ללא ממצא מחשיד.

הספר genocide in the holly land, שפורסם בשנת 1980 על-ידי משה שונפלד הוא כתב שטנה ושנאה כנגד הממסד הציוני-חילוני, שקלט את עולי-תימן בתקופת עליית "על כנפי נשרים". יש הטוענים כי ספר זה השפיע רבות על יצירת נרטיב החטיפות ו"תרם" לגיבושה של טענת ה"חטיפה הממסדית", מפני שהוא שימש כהשראה משמעותית עבור עוזי משולם עצמו ועבור פעילים מרכזיים של העדה התימנית. אני מציגה כאן בפוסט הכתוב לעיל את כל המידע והפרטים על ההתרחשויות, האירועים ועל פועלם של פעילים עדתיים מסוימים ביצירת נרטיב החטיפות ובטיפוחו משנת 1966 ועד היום, כשאני מצביעה על שורש טענת החטיפות, שהחלה להיווצר כבר בתקופת מחנות העולים כאן בארץ. אני מתארת בפוסט זה בקצרה וגם בפוסט הקודם בהרחבה את הסכסוך שהתרחש במחנה המעבר חאשד-גאולה שבתימן בין ד"ר אולגה פיינברג לבין הרבנים התימנים (מועצת הפליטים/מועצת המחנה). סכסוך זה תואר בהרחבה מזווית הראיה של נסים בנימין גמליאלי, שהתגורר בעצמו במחנה חאשד-גאולה באותם ימים, בספר שהוציא לאור בתחילת שנת 1966 (תשכ"ו) שנקרא תימן ומחנה גאולה, במסגרת אירוע השקה מיוחד ופומבי ורבים מיוצאי-תימן כולל עוזי משולם עצמו קראו בו והושפעו ממנו רבות.

בספטמבר 1986 שודרה בטלוויזיה ב"מבט שני" תכנית של ורד ברמן ורוני סרנת, שעוררה זעם רב בקרב יוצאי-תימן, שטענו כי תכנית זו איננה מציגה את כל אירועי "פרשת ילדי תימן" אלא מציגה מקרים בודדים, שאינם מייצגים את הכלל. בתכנית התראיין גם אברהם עובדיה, שעבד בזמנו במחנה העולים ראש העין א' ובהמשך ניהל את מחנה העולים ראש העין ג' וכתב ספר שנקרא בנתיבות תימן וציון (1985). ספר זה קיבל הד רב בקרב יוצאי-תימן, שהושפעו רבות מהדברים שנכתבו בו. ספר זה שימש כ"הוכחה" להרבה יוצאי תימן (כולל הפעילים), שנחטפו ילדים תימנים ממחנה ראש העין. עובדיה הסביר בתכנית על הטענה שטען בספרו כי "הייתה כנופיה שחטפה ילדים תימנים בדרך משדה התעופה לוד למחנה ראש העין". הוא הסביר כי אלו הדיווחים שהוא קיבל מהמשפחות התימניות בזמנו שסיפרו לו על אירועים מסוג זה. במהלך הריאיון, נדמה כי גם לאברהם עובדיה עצמו לא ברור האם זה בדיוק מה שהוא ראה בזמן אמת עת ניהל את מחנה ראש העין. ועדת החקירה כהן-קדמי, שחקרה את אברהם עובדיה ואף זימנה אותו למסור עדות בפניה, הגיעה למסקנה כי דבריו אינם מבוססים כלל וכלל (סיכום מסקנות ועדת כהן-קדמי בנוגע לטענותיו של אברהם עובדיה מצורף לפוסט זה למטה).

אני מודה לנונה דולברג על שהכירה לי והציגה בפניי את הספר genocide in the holly land (של משה שונפלד) ואת תכנית הטלוויזיה, פרי יצירתן של ורד ברמן ורוני סרנת, שעסקה בנושא פרשת ילדי-תימן ושודרה לראשונה בספטמבר 1986 (במסגרת "מבט שני").

מצורפות כאן 2 קלטות-שמע בהן ניתן לשמוע את הדברים שאמר עוזי משולם במהלך נאומיו והרצאותיו בשנת 1988 ובשנת 1993 בפני ציבור יוצאי-תימן וקהלים נוספים (את הקלטות מצאתי בפוסט שכתב הבלוגר א.א. קונספירציות בנושא עוזי משולם):

קלטת מכירת ילדי תימן 82 (חלק 2 מתוך 3): הרצאה משנת 1988 העוסקת בהרחבה בתיאור הסכסוך בין ד"ר אולגה פיינברג לבין הרבנים התימנים (מועצת הפליטים/מועצת המחנה) ובנושאים נוספים. עוזי משולם מדבר מתחילת הקלטת על ד"ר אולגה פיינברג (מכנה אותה "איזבל") ועל הסכסוך עצמו. הוא גם מונה, לקראת סוף ההרצאה, את שמות כל הרבנים התימנים שהיו שם במחנה בזמן הסכסוך ונדמה כי משולם עצמו הושפע רבות מספרו של נסים בנימין גמליאל וממסרים שקיבל מ"מורו ורבו", הרב חיים סינואני אותו הוא מכנה בהרצאה בכינוי "מורי ורבי" "סבי" "אבי".

https://f2h.io/bp6lb8oa7625

קלטת מכירת ילדי תימן 83 (חלק 3 מתוך 3) ככל הנראה הוקלטה בשנת 1993:

https://f2h.io/dvpkvqn84n

שמות חברי הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים, שפעלה בשנים 1966-1968 ומקום מושבה בקרית-אונו: טוב צדוק, פעיל פוליטי יוצא-תימן, שיזם והקים את הוועדה הציבורית ושימש כיושב הראש שלה, חיים עמראני, טוביה סולמי, יוסף טובי, יוסף כהן, חמדי, אברהם בדיחי, מלמד, משה שרעבי ושלום מדינה. משה שרעבי, חבר הוועדה הציבורית, עזב את הארץ ועבר להתגורר בארה"ב ובשנות ה-90 הוא היה חבר ב"פדרציה של יהודי תימן" והיה פעיל תימני מאוד קיצוני המקדם את נרטיב החטיפות.

שמות חברי הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים, שפעלה משנת 1985 והלאה וגם במהלך שנות ה-90 ומקום מושבה בראש העין: יגאל יוסף (יו"ר הוועדה וראש המועצה המקומית ראש העין דאז), הרב ד"ר רצון ערוסי, ד"ר בן-חור ימיני, שמריהו הלל, טוב צדוק (שיזם והקים את הוועדה הציבורית הראשונה והיה הדובר הרשמי שלה) ואברהם בדיחי (גם כן מהוועדה הציבורית הראשונה).

המאומץ אורי וכטל התראיין לראשונה לעיתונות בתחילת שנת 1985 בעיתון כל העיר (כתבה של אילן מגט) וסיפר כי הוא ילד מאומץ אך הוא לא חושב שהוא ילד חטוף. אילן מגט ראיין בתחילת שנת 1985 גם את המאומץ שמוליק פייבר הטוען כי הוא נחטף בילדותו.

בנובמבר 1985 התפרסמה כתבה בעיתון "על המשמר" (ורד לוי. של מי אתה ילד?) ובו סופר על משפחות שטוענות כי ילדיהן נלקחו מהן. ויש בכתבה ראיון עם חיים צדוק.

בסוף שנת 1985 התפרסמה בעיתון הכתבה ילדי תימן מתו בבתי-חולים מאת העיתונאית עשי ויינשטיין (בכתבה מופיעות 2 ילדות אחיות תימניות עיוורות, שעברו ניתוח עיניים כדי להחזיר להן את מאור עיניהן). בכתבה טענו יוצאי תימן כי מותם של ילדי תימן זוייף והם לא נפטרו אלא נמסרו לאימוץ תוך מסירת הודעות פטירה כוזבות להוריהם כפי שנאמר על-ידי עולי תימן שהתגוררו בזמנו במחנות העולים כאן בארץ בשנים 1949-1950.

בשנת 1988 יצא לאור הספר על ציפורני נשרים, פרי "יצירתו" של הרב עובדיה קרוואני. הספר הזה "תרם" את תרומתו לתסיסה של יוצאי-תימן. בשנה זו גם החל חבר הכנסת הרב מאיר כהנא, עוד במהלך כהונתו בכנסת, להפיץ חוברות הסתה ושטנה, שהוא יצר בעצמו. בחוברות הוא האשים את הממסד הציוני-חילוני בשנים 1949-1955 בחטיפת ילדים תימנים ובעוד האשמות רעילות. בתקופה ההיא, יצא איסור להפצת החוברות הללו, בעקבות החשש שהתכנים הכתובים בהן יגרמו לתסיסה נוספת בקרב יוצאי-תימן.

משה נחום טוען כי הוא עומד בראש ארגון שנקרא: הפדרציה העולמית של יהודי תימן. ארגון שהוקם עוד בשנות השמונים. נחום סיפר בתכנית הרדיו של גבי גזית כי הוא נפגש עם ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, בזמן ההתבצרות ביהוד, כדי לתווך בין עוזי משולם לבין רבין. מאיר משולם (שחף פילוביץ') היה סגנו של משה נחום ב"פדרציה העולמית של יהודי תימן". עם זאת, עליי לציין שארגון ה"פדרציה העולמית" הינו ארגון פיקטיבי. ראשיו טוענים כי הוא ארגון שעוסק גם בצדקה ובתמיכה ביהודי-תימן בכל רחבי העולם.

האישים שעוזי משולם מזכיר בנאומיו ועל דבריהם הוא מבסס את טענותיו בדבר חטיפה ממוסדת של מאות ילדים תימנים:

אברהם עובדיה, שעבד במחנה העולים ראש העין א' ובהמשך נתמנה להיות מנהל של מחנה העולים ראש העין ג', פרסם את הספר "בנתיבות תימן וציון" באמצע שנת 1985. בספרו הוא טען שהייתה כנופיה שעסקה בחטיפת ילדים של עולי-תימן, מרגע שהעולים החדשים נחתו בשדה התעופה לוד ובמהלך הסעתם למחנה ראש העין. אברהם עובדיה הופיע בתכנית של ורד ברמן ורוני סרנת בשנת 1986 ונשאל בראיון בנוגע לטענות הקשות שהוא מעלה בספרו על ה"כנופיה שחטפה ילדים תימנים". תשובתו בראיון עצמו הייתה, שהוא איננו בטוח בוודאות מלאה שכך היה. עוזי משולם, כאמור, מציין בהרצאות שלו את הדברים שכתב וטען אברהם עובדיה בספרו כאילו הם משמשים כהוכחה לחטיפות ילדים תימנים. ועדת החקירה כהן-קדמי, שחקרה את אברהם עובדיה מעל דוכן העדים, הגיעה למסקנה שהטענות שהוא מעלה בספרו אינן מבוססות כלל וכלל. ולמעשה, הוא מתבסס בעיקר על מקרה יחיד של תינוקת שהגיעה לארץ חולה מאוד ונלקחה מיידית משדה התעופה לוד לבית החולים ונפטרה לאחר מספר ימים.

השופט משה שלגי, שעמד בראש ועדת הבדיקה שלגי, הסביר במהלך ישיבה בכנסת במאי 1994, שהסיפורים על חטיפות ילדים ועל כנופיות מאורגנות שחטפו ילדים תימנים, נבעו במידה רבה מהדברים שכתב אברהם עובדיה בספרו "בנתיבות תימן וציון", דברים שנבדקו ונמצא שאין להם בסיס במציאות:

חיים צדוק, שהיה בעבר איש הסוכנות היהודית ועסק בקליטתם של עולי-תימן במבצע "על כנפי נשרים", התראיין לעיתונות בשנת 1985 בנושא ילדי תימן הנעלמים. הוא אף כתב מאמר על הילדים התימנים ש"נעלמו". עם זאת, יש לציין כי בראיון לעיתונות הוא מוסר "עדות אופי" על האנשים שעסקו בקליטת עולי-תימן בשנים 1949-1950, שהוא מכירם היטב ומסביר כי הוא איננו מאמין להאשמות המופנות כלפיהם ושהם אינם אנשים המסוגלים לבצע פשע חטיפות-ילדים. עוזי משולם מצטט דברים שכתב חיים צדוק בספרו "משא תימן" (1985) בו הוא מתאר את "פרשת הילדים הנעלמים" אך גם מתאר בספר את תמותת התינוקות והילדים של עולי-תימן בתקופה ההיא (טקסטים מצולמים מהספר "משא תימן" מוצגים כאן למטה). בספרו של חיים צדוק מופיעה איגרת, שפורסמה על-ידי הוועדה הציבורית למען גילוי ילדי תימן הנעלמים, בקרב ציבור יוצאי-תימן בארץ ערב ראש השנה של שנת 1966. באגרת טענה הוועדה הציבורית בפני יוצאי-תימן, שהייתה קונספירציה מתוכננת ומאורגנת היטב, שבמסגרתה חטפו את ילדיהם בזדון. ובנוסף, במסגרת אותו קשר השתיקו את הורי הילדים ה"חטופים" כל השנים כדי למנוע הקמת ועדת חקירה רשמית של תופעת החטיפות.

עוזי משולם מצטט בנאומיו הציבוריים תכנים מתוך ספרו של העיתונאי תום שגב שנקרא 1949 הישראלים הראשונים, שיצא לאור בשנת 1984. הדברים שכתב תום שגב בספר הנ"ל על ה"ממסד הישן" שימשו לעוזי משולם כהוכחה לחטיפות ילדים של עולי-תימן ועולי ארצות-ערב והאיסלם. ועדת החקירה כהן-קדמי הזמינה את תום שגב למסור בפניה עדות כדי לשמוע מפיו מה הוא חושב בנוגע לטענת חטיפות הילדים. תום שגב השיב בעדותו כי הוא סבור שדבר זה לא התרחש כלל.

עוזי משולם מפרט ומציין בנאומיו הציבוריים דברים רבים מתוך ספרו של נסים בנימין גמליאלי, שנקרא תימן ומחנה "גאולה" (יצא לאור בשנת 1966). נסים בנימין גמליאלי עלה לארץ מתימן בתחילת שנת 1949 והיה במחנה חאשד-גאולה בתקופת הסכסוך בין ד"ר אולגה פיינברג לבין הרבנים התימנים. הוא מתאר בספרו את הסכסוך עצמו ואת הצדדים המעורבים בו מזווית הראייה שלו עצמו. יש לציין שרבים מיוצאי-תימן קראו ספר זה והסופר נסים בנימין גמליאלי מוערך מאוד בעיניהם. אך רצוי להבין כי חלק מהדברים הנטענים בספר זה על הסכסוך במחנה חאשד-גאולה (בעיקר, אופן תיאור דמותה של ד"ר אולגה פיינברג כאישה אלימה, שנטען לגביה כי הכתה את התימנים יושבי המחנה) הם טענות חסרות-שחר.


מצורפים הקבצים, הכתבות והקישורים הבאים:

פרוטוקולים של ועדת השירותים הציבוריים בכנסת 1966-1968 (חלק ב'): כולל מסמך בכתב-יד של ה"ועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים" המופנה לועדת בהלול-מינקובסקי בעקבות פרסום הדו"ח הסופי ומסקנות ועדת החקירה (עמודים 67-77). בנוסף, פרוטוקול הישיבה מחודש יוני 1968 במהלכה דיווחו בהלול ומינקובסקי לחברי הכנסת על ממצאי ועדת החקירה (עמודים 90-97):

קובץ עם מסמכים רבים משנת 1985 הקשורים בדרישה להקמת ועדת חקירה בנושא ילדי-תימן וכתבתו של העיתונאי אילן מגט, שפורסמה בעיתון "כל העיר" ב 22.2.85 (הכתבה מופיעה בעמודים 194-197 בסוף הקובץ. מרואיינים בכתבה: המאומץ אורי וכטל, שמואל בדיחי שניהל את אחד ממחנות ראש העין, דוד שוקר אביה של הילדה מרים שוקר, מרגלית עומייסי אמה של הילדה סעדה קומימי, חממה ויוסף מדמון הוריו של התינוק ישראל מדמון):

דבריו של הרב חיים יחיא סינוואני טרם מותו ("מדינה שמוכרת בניה תימכר לאויביה")

http://www.nosachteiman.co.il/%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%a9%d7%9e%d7%9b%d7%a8%d7%94-%d7%90%d7%aa-%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%94-%d7%a9%d7%aa%d7%99%d7%9e%d7%9b%d7%a8-%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%99%d7%91%d7%99/?fbclid=IwAR3m1IvsYVMWNkqnDwJ1ztFKo1vhHH5KCjxO_7o5xed-wLHfe3-DRSHwbcQ

דברים שאמר אברהם עובדיה במהלך ריאיון עמו במסגרת תכנית הטלוויזיה של ורד ברמן ורוני סרנת שעסקה בנושא ילדי-תימן (בתוך "מבט שני"). דקה 58 והלאה. הערות נוספות: בתחילתה של התכנית מופיע גם המאומץ אורי וכטל, שטוען כי הוא הילד פלתיאל רדא, שנחטף בילדותו. מקרה זה נבדק בשנת 1959 וגם בשנת 1997 ונמצא כי אורי וכטל איננו הילד פלתיאל רדא ולמעשה הוא תינוק נטוש בשם משה שרפי. בשנת 2018 פרסמנו אני ונונה דולברג פוסט המתאר את סיפור התרמית הזו של המאומץ אורי וכטל. בתכנית מתראיינים גם אחיה ואחותה של הילדה רחל בת מנחם סעדי הטוענים כי היא נחטפה בילדותה. ולמעשה, היא פעוטה יתומה מאם, שאביה ויתר עליה ומסר אותה לאימוץ בהסכמה מלאה ואחיה הגישו תלונת-שווא לוועדת בהלול-מינקובסקי. בפוסט שכתבתי בבלוג זה על הילדה יונה-חממה עראקי-כהן, אני צירפתי מסמכים בנוגע לילדה רחל בת מנחם סעדי. בתכנית מופיעה דמותו של המאומץ יהודה קנטור כדוגמא לילד ש"נעלם" או "הועלם" מהוריו הביולוגיים ולמעשה הוא תינוק שננטש מרגע לידתו. על כך פרסמנו אני ונונה דולברג פוסט בשנת 2018.

סיכום דבריה של ועדת החקירה כהן-קדמי בנוגע לטענות אותן מעלה אברהם עובדיה בספרו "בנתיבות תימן וציון" משנת 1985 ובעקבות חקירת טענותיו:

ציטוט מדבריו של משה ציוני (סבו של מאיר משולם-פילוביץ') משנת 1950:

https://prrozza.com/2015/02/25/63-%D7%AA%D7%99%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9D/amp/?fbclid=IwAR2FzKIfs5X2JWjkiS2DZCHdnKfuOnpoKoxRr0lcJqcbamtWA31GPfZ_TvQ

שלושה פוסטים שפרסם אבי זלינגר בנושא מאיר משולם (פילוביץ') ומשה נחום:

האם מאיר משולם (שחף פילוביץ) קבור בבית קברות ירקונים? או שהושתק/נעלם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s