דו"ח משרד הבריאות העוסק ב"מעורבותם של אנשי בריאות בפרשת היעלמותם של ילדי תימן" – ביקורת

חלק ראשון

לאחרונה, פורסמה ברשת, באופן לא רשמי, טיוטת הדו"ח של משרד הבריאות שכותרתה "מעורבותם של אנשי בריאות בפרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן". טיוטת הדו"ח כוללת, בין היתר, התייחסות לסוגיית אימוץ ילדים בעבר הרחוק, הצגת מקרים של ילדים מאומצים, שנטען בנוגע להם כי הם נלקחו מהוריהם הביולוגיים ללא רשות והועברו לאימוץ, חלקם תוך תשלום כסף עבור אימוצם. בטיוטת הדו"ח מוצגים גם מקרים רבים של תינוקות וילדים, שנפטרו בשנות הארבעים, החמישים והשישים. מקרים אלה מוצגים באופן מסוים, כדי ליצור רושם מוטעה אצל הקוראים, שתינוקות וילדים אלו נחטפו מהוריהם.

מנסחי הדו"ח מציגים, בטיוטת הדו"ח עצמה, את המוסדות המטפלים בתינוקות וילדים (ויצ"ו, אמנה וכדומה) כמוסדות שאליהם הועברו תינוקות וילדים של עולים חדשים מתימן ואחרים מתוך כוונה לחוטפם ולמוסרם לאימוץ. במציאות, מוסדות הילדים שימשו להבראת תינוקות וילדים, לטיפול בילדים שאימהותיהם היו חולות ומאושפזות ולטיפול בילדים יתומים. במוסדות אלה שהו וטופלו גם תינוקות, שאימהותיהם הביולוגיות נטשו אותם וסרבו לגדלם. תינוקות עזובים או נטושים אכן נמסרו לאימוץ, לאחר שהובהר כי האם הביולוגית הצהירה באופן רשמי שהיא איננה מעוניינת לגדל את הילד או נעלמה לחלוטין באופן שמבהיר כי היא איננה רוצה בילד שנולד לה. מצורף כאן מסמך טיוטת הדו"ח של משרד הבריאות:

דו"ח משרד הבריאות

להלן התייחסותי האישית למספר מקרים וטענות המתוארים בדו"ח משרד הבריאות:

המקרה של המאומצת "עדינה" (מרים שוקר) מופיע בדו"ח בסעיף העוסק ב"מעורבות אנשי צוות רפואי בסוגיית האימוץ". בעמוד 23 מופיע ציטוט מתוך דברים שאמרה עדינה עצמה לעיתונאי יגאל משיח בכתבה שפורסמה בעיתון הארץ בשנת 1995 (פרסום נוסף של הכתבה באתר של עיתון הארץ בשנת 2016). עדינה סיפרה למשיח כי הוריה המאמצים לעתיד (משפחת אליהו) לא הצליחו להרות ולהביא לעולם ילדים משל עצמם. הם הגיעו לרופא ביפו שסיפר להם על ילדה שננטשה במחנה ראש העין ומיועדת לאימוץ. ההורים אכן הלכו למחנה ראש העין וקיבלו לידיהם ילדה ששמה היה "מרים שרעבי", שננטשה במחנה ראש העין על-ידי הוריה הביולוגיים, שהתגוררו בעבר במחנה ועזבו את המחנה בהשאירם את התינוקת הקטנה שלהם מאחור.

מערכת הסעד, מערכת הבריאות ומשטרת ישראל עשו מאמץ ניכר לאתר את ההורים הביולוגיים של "מרים שרעבי" אך לא הצליחו לאתרם. לבסוף, הוחלט כי היא תימסר למשפחה חדשה שתגדל אותה מפני שהבינו שהיא ככל הנראה ננטשה על ידי הוריה הביולוגיים. הילדה העזובה "מרים שרעבי" נלקחה על ידי הזוג אליהו למושב צור משה שבשרון. התאקלמותה אצל הוריה החדשים לוותה על-ידי עובדת סוציאלית מטעם משרד הסעד, שערכה אצלם ביקורי בית. לאחר כשנה וחצי מיום עזיבתה את מחנה ראש העין והעברתה למשפחתה החדשה במושב צור משה, החל הליך אימוצה באופן רשמי, פורסמה מודעה בעיתון כדי להכריז על אימוצה של הילדה הנטושה שנעזבה במחנה ראש העין. לאחר שפרסום המודעה הזו לא הביא לאיתורם של ההורים הביולוגיים, אומצה עדינה כחוק בבית המשפט המחוזי ושמה הוסב מ"מרים שרעבי" ל"עדינה אליהו". יש לציין כי האימוץ של מרים שוקר לא נעשה "מתחת לרדאר" של הרשויות אלא לווה על ידי מערכת הסעד והמערכת המשפטית. הוריה המאמצים של עדינה/מרים שוקר נתקלו בקשיים משמעותיים גם לאחר שהאימוץ הוכשר ונחתם בבית המשפט. כאשר רצו להנפיק לה תעודת לידה בלשכת הבריאות המחוזית, נאלצו לחוות קשיים ועיכובים, כיוון שלשכת הבריאות וגם היועץ המשפטי של משרד הבריאות רצו לוודא שהם מאמצים ילדה ללא דורש. מצורף בזה הפוסט שכתבתי בנושא המאומצת מרים שוקר:

סיפורי ילדים מאומצים: מרים שוקר (עדינה)

המקרה של המאומצת ציונה היימן מופיע אף הוא בדו"ח בסעיף העוסק ב"מעורבות אנשי צוות רפואי בסוגיית האימוץ". בעמוד 23 מובא ציטוט דברים שאמרה ציונה היימן עצמה. הדברים רשומים בדף העדות של ציונה היימן באתר העדויות של עמותת עמר"ם, כשהמקור לדברים אלו היא כתבתה של יהודית יחזקאלי משנת 2002 "יגאל אלון הביא אותי הביתה מתנה לחברים", שפורסמה בעיתון ידיעות אחרונות. היימן סיפרה ליחזקאלי, שהוריה המאמצים לעתיד הלכו לבית-חולים בירושלים, מלווים ביגאל אלון חברם האישי ומצוידים בצו אימוץ, שקיבלו מבית-משפט ולקחו את אותה מבית החולים הישר לקיבוץ גינוסר.

מנסחי הדו"ח של משרד הבריאות עשו שימוש בדבריה של ציונה היימן כדי לצור רושם כאילו רופאים בבית-חולים היו מעורבים במסירתה של הפעוטה ה"חטופה" ציונה היימן לאימוץ ולא כך הדבר. בפועל, ציונה היימן (שמה המקורי: ציונה סאלם) הייתה תינוקת שאמה הביולוגית ילדה אותה ונטשה אותה באופן מכוון וברור. מערכת הסעד חיפשה אחר האם הנוטשת אך לא הצליחה למוצאה. בעקבות נטישתה על-ידי אמה הביולוגית, הוחלט כי היא מועמדת לאימוץ. ציונה גדלה כתינוקת במוסד הילדים ויצ"ו בירושלים ולא הייתה מאושפזת בבית-חולים כלל וכלל. כאשר שהתה וטופלה במוסד ויצ"ו ירושלים, חלתה במחלת הגזזת ורק כשהבריאה ממחלתה, בגיל שלוש וחצי, הועברה לאימוץ אצל משפחת יניב מקיבוץ גינוסר.

בשנת 2002 נפגשה העיתונאית יהודית יחזקאלי עם המאומצת ציונה היימן, שסיפרה ליהודית יחזקאלי את סיפורה האישי וטענה כי היא ילדה חטופה. בשנת 2018 הצלחתי לפענח את הסיפור הזה של ציונה היימן ולהוכיח כי היא איננה ילדה חטופה אלא תינוקת נטושה. מצורף בזה הפוסט שכתבתי בנושא המאומצת ציונה היימן:

סיפורי ילדים מאומצים: ציונה היימן

המקרה של התינוק בן סלם ונעמה סמרי מופיע בדו"ח בעמודים 26-27 בסעיף ג. העוסק ב"חשד לאפשרות של קבלת תמורה כספית עבור תיווך האימוץ". לאחר מספר משפטי פתיחה, המציגים את הנושא הספציפי הזה, מובא ציטוט מפיו של שלמה סמרי, אחיו של התינוק, שהופיע בסרט הדוקומנטרי של ציפי טלמור "בדרך חד סטרית" (1996). דבריו של שלמה סמרי מוצגים גם באתר העדויות של עמותת עמר"ם. בסרט עצמו טען סמרי כי אחיו התינוק נחטף ממחנה ראש העין, מיד עם לידתו, על-ידי הרופאה המיילדת, על-ידי רופא נוסף ובתיווך עורך-דין הועבר לקנדה למטרות אימוץ. לטענתו, נמכר אחיו התינוק החטוף תמורת סכום כספי נכבד ביותר ואומץ על-ידי משפחת איינהורן בקנדה. הציטוט מדברי שלמה סמרי, כפי שהם מופיעים באתר העדויות של עמותת עמר"ם:

"אני פניתי לגנזך המדינה […] בעקבות לחץ שהפעלתי הוא פתח בפני את התיק […] באחד הדפים האחרונים היה תיעוד מלא של מה שקרה עם הילד שנולד. התינוק נמסר מדר' מרי גורדון שהייתה המיילדת של אמי לידי דר' יובל אייל. דוקטור יובל אייל יחד עם עו"ד קירש העבירו את התינוק למונטריאול, קנדה. […] תמורת המסירה הזו של תינוק בן 8 ימים הם קיבלו 5000 דולר קנדיים. שמתועדים בתיק כ- 50,000 לירות באותה שנה, 1950".

ב 3.7.2018 השתתף שלמה סמרי בישיבת הוועדה המיוחדת של חה"כ לשעבר נורית קורן בנושא ילדי תימן וסיפר את סיפורו המשפחתי. הוא טען כי הוריו עלו לארץ עם בתם בת השלוש ובנם בן השנה וחצי למחנה ראש העין. ובמחנה עצמו חטפו להם 2 ילדים. הוא החל לספר על הילד ה"חטוף" הראשון, מנחם סמרי, בן השנה וחצי. הוא טען כי הוריו בזמנו, כעולים חדשים, היו חסרי אונים לחלוטין אל מול הפשע הזה שבוצע בהם. כמובן, שטענה זו היא שקר מוחלט. אביו של שלמה סמרי סיפר לחוקרי ועדת החקירה בהלול-מינקובסקי, שכשהוא עלה לארץ עם אשתו ושני ילדיו, נפטר הילד הצעיר בן השנה וחצי, מנחם סמרי והוא וגם רעייתו מודעים היטב לכך שהוא באמת נפטר. שלמה סמרי המשיך וסיפר את סיפור "חטיפתו" של הילד השני, שהוא התינוק שנולד בתקופת מגורי המשפחה במחנה העולים ראש העין ולטענתו נחטף על ידי שני רופאים ועורך-דין והועבר לאימוץ אצל משפחת איינהורן בקנדה (הסיפור המתואר בציטוט בדו"ח משרד הבריאות).

יש לציין כי גם במקרה הזה מדובר בסיפור מפוברק ודמיוני לחלוטין. נעמה (נעמי) ושלום (סלם) סמרי עלו לארץ באוקטובר 1949 עם בתם הבכורה, חממה ועם בנם בן השנה וחצי, מנחם והתגוררו במחנה העולים ראש העין. הילד מנחם סמרי, נפטר באוקטובר 1949 אך הזוג סמרי מודעים היטב לעובדת פטירתו. במהלך שנת 1950, הרתה נעמה סמרי בשלישית, חלתה במלריה ובטיפוס, בעודה בהיריון. בשל מחלתה והעובדה כי היא הרה, אושפזה נעמה סמרי בבית החולים המקומי, הדסה ראש העין באוקטובר 1950, לשמירת היריון ולהבראה ממחלתה. בהיותה בחודש השישי להריונה, ילדה סמרי ולד, שנולד כאמור טרם זמנו, מת ונקבר בבית העלמין סגולה בפתח-תקוה, בתחילת נובמבר 1950. בגיליון המחלה של נעמה סמרי מבית החולים הדסה ראש העין, הנמצא בתיק החקירה של ועדת החקירה בהלול-מינקובסקי, נרשם כי החולה נעמה סמרי עברה הפלה טבעית (abortion) בין התאריכים 25-26 לאוקטובר 1950. פרט זה שונה לחלוטין מהדברים שטוען בנה, שלמה סמרי, שלדבריו לא צויין במסמכים האותנטיים של בית החולים כי אמו הייתה בהיריון ו/או ילדה בכלל תינוק.

בשנת 1967, הגישו נעמי ושלום סמרי תלונה לוועדת החקירה בהלול-מינקובסקי וטענו כי הם לא בטוחים מה עלה בגורלו של התינוק שנולד להם בבית החולים במחנה ראש העין. נעמי סמרי הסבירה לחוקרי הוועדה כי אישה בשם נדרה שמחי הייתה מאושפזת ביחד עמה באותו החדר בבית החולים והחוקרים יכולים לשאול אותה בנוגע לאירועים הקשורים בתינוק סמרי. חוקרי ועדת בהלול-מינקובסקי (1967) אכן תחקרו את נדרה שמחי, שסיפרה לחוקרים, שנעמה סמרי ילדה תינוק, שנפל על הרצפה מיד עם הגיחו לעולם, פרכס ולא השמיע קול. גם פרט זה, הרשום בהצהרה שמסרה נדרה שמחי בפני חוקרי בהלול-מינקובסקי, שונה לחלוטין מדבריו של שלמה סמרי, הטוען כי נדרה שמחי דיווחה, שנעמי סמרי ילדה בן בריא, יפה ושלם.

יש לציין כי הוריו של שלמה סמרי הגישו תלונה לוועדת החקירה בהלול-מינקובסקי בשנת 1967 וטענו בפני החוקרים כי הם עצמם אינם בטוחים, שהתינוק שלהם אכן נפטר. נעמה סמרי אמנם ציינה את שמה של ד"ר גורדון, כרופאה שטיפלה בה בבית החולים במחנה ראש העין, אך לא טענה במפורש, שהרופאה ד"ר גורדון חטפה את הולד שנולד לה. בשנת 1986, פנה שלמה סמרי בכתב אל ד"ר דב לויטן, באמצעות ה"וועדה הציבורית למען ילדי תימן הנעדרים". הוא הסביר לד"ר לויטן כי הוא (שלמה סמרי) ביקר בגנזך המדינה (ארכיון המדינה בשמו הקודם) ועיין בתיק החקירה של ועדת בהלול-מינקובסקי בנושא אחיו התינוק, שנולד בשנת 1950 בבית החולים הדסה ראש העין. הוא ציין את שם הרופאה שטיפלה באמו, נעמה סמרי ואת שם האחות שטיפלה בה ואמר כי הוא סבור שתינוק זה, לפי חשדו, לא נפטר וייתכן כי נחטף.

את הסיפור על חטיפתו לחו"ל של התינוק/ולד סמרי, שנולד טרם זמנו, המציא שלמה סמרי בהמשך, בתחילת שנות התשעים. סביר להניח שסיפור זה הומצא כתוצאה מהשפעת קשריו של שלמה סמרי עם משה נחום. שלמה סמרי היה סגנו של משה נחום בארגון הפיקטיבי הנקרא "הפדרציה של יהודי תימן", שהוא ארגון פיקטיבי וקיצוני שמטרתו קידום טענת חטיפות הילדים התימנים. משה נחום החזיק בידיו כ"הוכחה לחטיפות ילדים" כתבה מעיתון קנדי/אמריקאי משנת 1954, בה מתואר רגע תפיסתו של עורך הדין הרמן בולר בשדה התעופה בקנדה. משה נחום טען במשך שנים, כי בכתבה זו מתוארים יהודים דתיים-חרדים (הרב ברנרד ברגמן ומקורבו, הרב פיליפ טאטץ?) כשהם נתפסו בשדה התעופה בקנדה עם מזוודה מלאה בדולרים ממכירת ילדי תימן חטופים (לאמריקה)… כתבה זו משמשת עד עצם היום הזה את ממשיכי דרכו של עוזי משולם כ"הוכחה" לחטיפות ילדים מישראל והעברתם לארה"ב, למרות שהכתבה עוסקת בפרשת תינוקות קנדיים, שנולדו בהריון לא רצוי לאימהותיהם ונמסרו לאימוץ כי אימהותיהם ויתרו עליהם. עורך הדין הרמן בולר היה מעורב בפרשה זו וסייע בהפקת מסמכי לידה פיקטיביים לתינוקות לא רצויים שנמסרו לאימוץ בהסכמת אימהותיהם הביולוגיות. ייתכן כי שלמה סמרי אף הושפע מהכתבה בשבועון "העולם הזה" מינואר 1967 (ילדי תימן נמכרו לאמריקה!).

ובחזרה למציאות, המקרה הזה של תינוק בן סלם ונעמה סמרי נחקר כאמור על-ידי ועדת החקירה בהלול-מינקובסקי (1967) וגם על-ידי ועדת שלגי (1988). ועדות אלו הגיעו למסקנה שתינוק סמרי נפטר בגיל 5 ימים, מפני שנולד טרם זמנו. על-פי ועדת החקירה בהלול-מינקובסקי, נעמה סמרי עברה הפלה בחודש שישי להריונה. משפחת סמרי לא הגישה תלונה לוועדת החקירה הממלכתית כהן-קדמי (1995) על כן מקרה זה לא נחקר על-ידי ועדה זו.

תינוק בן סלם ונעמה סמרי (דף העדות באתר העדויות של עמותת עמר"ם)

שלמה סמרה: הוועדה המיוחדת של חה"כ לשעבר נורית קורן 3.7.2018

תוכן הסרט של ציפי טלמור 1996 (מעמוד 33 והלאה: דבריהם של נעמי סמרי ובנה, שלמה סמרי)

ילד בן סאלם סמרי: תיק חקירה בהלול-מינקובסקי

משפחת סמרי: פניה לד"ר דב לויטן, באמצעות הוועדה הציבורית, (שנת 1986)

תינוק בן שלום ונעמה סמרי: תיק חקירה ועדת שלגי

סלם נסים סמרי, אשתו נעמה ושני ילדיהם: פנקס עולים ראש העין ב'

מנחם בן סלם נסים אסמרי: רישיון קבורה חברה קדישא פתח-תקוה

הכתבה באנגלית מפברואר 1954, ששימשה את משה נחום כ"הוכחה" לחטיפות ילדים תימנים מישראל והעברתם לארה"ב או קנדה (מתוך עמוד הפייסבוק של תובל מדמון)

בעמוד 27 סעיף ג. בדו"ח משרד הבריאות, מתוארת דוגמא נוספת העוסקת ב"חשד לאפשרות של קבלת תמורה כספית עבור תיווך האימוץ". בדוגמא זו מוצג לקוראים ציטוט מדף העדות של משיח ויהודית חרנדיש מהאתר של עמותת עמר"ם. את העדות כתבה ומסרה לעמותת עמר"ם לאה הראל, בתם של משיח ויהודית חרנדיש. משפחת חרנדיש עלתה לארץ מאיראן והתגוררה במעברת אגרובנק בחדרה. בתחילת יולי 1954 ילדה יהודית חרנדיש בבית היולדות ברנדס בחדרה תאומים. בן ובת. לאה הראל, בתם של יהודית ומשיח חרנדיש מספרת בדף העדות בעמר"ם שבבית היולדות ברנדס ניסו לשכנע את הוריה שיתנו את התינוקת לאימוץ. וכשסירבו, נמסר להם למחרת, שהתינוק התאום (יהודה) נפטר במפתיע. הנה ציטוט דבריה של הבת, לאה הראל מתוך אתר העדויות של עמותת עמר"ם:

"אמי ילדה בבית חולים ברחוב ברנדס (היום הלל יפה) תאומים: בן ובת. כשאבי הלך לבקר אותה האחות הראשית קראה לו לשיחה: יש לכם חמישה ילדים בבית (ציטוט מדברי האחות לאב) ועכשיו יש לך עוד שניים ויהיו לכם שבעה – יהיה לכם קשה מאוד לטפל בילדים […] אצלכם הפרסים בטח אוהבים את הבנים קחו את הבן ואנחנו נקנה את הבת. הם נקבו בסכום שאני לא זוכרת אותו בדיוק".

בפועל, התינוק יהודה חרנדיש אכן נולד בבית היולדות ברנדיס בחדרה בתחילת יולי 1954 אך אושפז בגיל ארבעה חודשים או פחות בבית החולים לילדים בבית-ליד, בשל דלקת ריאות. הוא נפטר ביום חמישי ה 11.11.1954 בהיותו בן כארבעה חודשים. למחרת, הועברה גופתו למכון הפתולוגי בבית החולים תל השומר, לצורך נתיחה שלאחר המוות. הוא נקבר ביום שלישי בשבוע שלאחר מכן. לבסוף, הועברה גופתו של התינוק יהודה חרנדיש לקבורה בבית העלמין בחדרה, היכן שמתגוררים הוריו. משיח ויהודית חרנדיש מעולם לא הגישו תלונה לוועדת חקירה כלשהי ואת העדות הזו אנו שומעים מפיה של בתם ולא מפיהם ישירות. מצורפים בזה קישור לעדותה של לאה הראל ומסמכים הקושרים בתינוק יהודה חרנדיש:

דף העדות המתאר את סיפורם של יהודית ומשיח חרנדיש (דבריה של לאה הראל): אתר העדויות של עמותת עמר"ם

חרנדיש יהודה: נתיחת גופה, תל השומר נובמבר 1954

התינוק יהודה חרנדיש: יומן קבורה חדרה

המקרה של המאומצת אריאלה רייטר מופיע בעמוד 28 בסעיף ג. העוסק בעניין "חשד לאפשרות של קבלת תמורה כספית עבור תיווך האימוץ". ומובא ציטוט מדבריה של אריאלה עצמה כפי שנרשם בדף העדות שלה באתר העדויות של עמותת עמר"ם. אריאלה מספרת כי חברה של הוריה המאמצים, הזוג זלמן ויפה דוגודני, סיפרה לה כי הם שילמו כסף רב תמורת אימוצה. אריאלה רייטר הייתה פג ירודה במשקל שנולדה טרם זמנה בבית החולים ביקור-חולים בירושלים ביוני 1949. אמה הביולוגית הייתה נערה בת 17 לא נשואה שהרתה לחבר שלה טרם עלייתה לארץ. מכיוון שאמה הביולוגית לא רצתה בה כשנולדה, העבירו את התינוקת למוסד הילדים ויצ"ו בירושלים. כשהתינוקת אריאלה הייתה בת כארבעה חודשים, הגיעה האם הביולוגית למשרדו של נוטריון ציבורי בירושלים וחתמה על מסמך בו היא מוותרת על ילדתה הבכורה ויתור מלא. עוד הוסיפה האם הביולוגית כי היא רוצה שהתינוקת שלה, אריאלה, תגדל אצל משפחה טובה. בגיל 11 חודש נמצאה לתינוקת משפחה שתגדל אותה: הזוג יפה וזלמן דוגודני מחולון. כפי שהסברתי לעיל, אריאלה רייטר אמנם נולדה בבית-חולים אך גדלה במוסד הילדים ויצ"ו בירושלים ונמסרה ממוסד הילדים למשפחה שתאמץ אותה. לאחר כשנה מיום מסירתה למשפחתה המאמצת לעתיד, החל הליך האימוץ הרשמי שלה. תחילה, פורסמו שתי מודעות בעיתון הפונה לציבור המסורתי, המתריעות על תחילתו של הליך האימוץ והזמנת הציבור הרלוונטי להביע התנגדות לאימוץ זה. בהמשך התקיים דיון בבית המשפט והאימוץ נחתם. בהליכי האימוץ של המאומצת אריאלה רייטר לא התקיים שום תיווך של רופא כזה או אחר ונראה כי הטענה של אריאלה רייטר, שהיא נחטפה מאמה הביולוגית ונמסרה לאימוץ תמורת סכום כסף נכבד, היא טענה שאיננה מבוססת על מציאות ואולי מושפעת במידת מה מהכתבה המפורסמת ההיא משנת 1967, שכותרתה הפרובוקטיבית השפיעה על רבים בציבור הישראלי ("ילדי תימן נמכרו לאמריקה!". העולם הזה, ינואר 1967). להלן הפוסט שכתבתי בנושא המאומצת אריאלה רייטר:

סיפורי ילדים מאומצים: אריאלה רייטר

הכתבה: ילדי תימן נמכרו לאמריקה! (העולם הזה, ינואר 1967)

המקרה של הפעוט רפאל בן עמרם וסבריה סיידוף, שנפטר בבית החולים שערי-צדק בירושלים בספטמבר 1952, מופיע בעמוד 37 בדו"ח משרד הבריאות, במבוא לפרק העוסק ב"פטרנליזם וגזענות כחלק מהגורמים לפרשה". כוונת מנסחי הדו"ח בדוגמאות המוצגות בסעיף זה היא לצור רושם בפני הקוראים, שהתייחסות הרופאים והאחיות כלפי משפחות העולים החדשים מארצות-ערב והאסלם הייתה מתנשאת ופטרונית.

כאמור, בעמוד 37 בדו"ח מובא ציטוט, שהועתק ישירות מדף העדות העוסק בילד רפאל סיידוף, המופיע באתר העדויות של עמותת עמר"ם ונכתב על-פי דברים, שמסר שוקי (יהושוע) סיידוף לעמותת עמר"ם. מהציטוט המועתק מהאתר של עמותת עמר"ם משתמע כאילו האחות ממחלקת הילדים בה אושפז רפאל סיידוף אמרה למשפחתו (לאחר הבשורה על פטירתו), שרפאל כנראה הועבר לאימוץ ושעדיף לו לגדול אצל משפחה טובה יותר מאשר בביתם של עולים חדשים מכורדיסטאן, החיים במעברה. הנה הציטוט מתוך הדו"ח של משרד הבריאות, כפי שהוא כתוב מילה במילה בדף העדות באתר של עמותת עמר"ם:

"כששאלו איפה הילד אמרו להם שהילד מת. אחת האחיות אמרה לסבתא שלי: תדעי לך שאני לא יודעת אם הוא מת אבל אם הוא חי תדעי לך שהוא יחיה בחיים טובים ויהיה לו הכל. אצלכם אני לא יודעת אם הוא היה שורד".

ביוני 1995, הופיעו בפני ועדת החקירה הממלכתית כהן-קדמי בני משפחת סיידוף, שהגישו תלונה על היעלמותו של הילד רפאל סיידוף. אמו של רפאל, סבריה, איבדה את עצמה לדעת בשנת 1958, כשש שנים לאחר פטירתו של רפאל. ילדיה טופלו לאחר מותה בידי הסבתא, חזאלה סיידוף ובהמשך, גדלו במוסדות ובפנימיות. אביו של רפאל, עמרם, התחתן בשנית ונפטר בשנות השמונים. אל העדות בפני ועדת החקירה הגיעו הסבתא, חזאלה סיידוף ונכדה, שוקייהושוע סיידוף.

במהלך העדות, סיפרה הסבתא חזאלה לשופטי ועדת החקירה, שרפאל לא הרגיש טוב והחובש של המעברה המליץ לפנות אותו לבית החולים בירושלים. הסבתא חזאלה ובתה סבריה נסעו ביחד עם החובש והביאו את הפעוט רפאל לבית החולים שערי-צדק בירושלים לאשפוז. רפאל, שסבל מדיפטריה ודלקת ריאות, עבר ניתוח כריתת גרוגרת, כדי להקל על נשימתו, אך לא הצליח להבריא ממחלתו ונפטר למחרת אשפוזו. ביום אחר, כשהסבתא חזאלה ובתה סבריה הגיעו למחלקת הילדים בבית החולים לבקר את רפאל, הסבירו להן שהילד נפטר. לדבריה של חזאלה, במחלקה או בבית החולים עבד אדם בשם ששון, שהיה גם הוא מיוצאי-כורדיסטאן. היא שאלה אותו שאלות בנוגע לילד רפאל אך ששון לא ידע להשיב לה היכן הילד ומה קרה לו. הנה ציטוט מדבריה של חזאלה סיידוף בעדות בפני ועדת כהן-קדמי בנוגע לפנייתה אל ששון:

"הלכתי אליו ואמרתי דוד ששון, אמרו ילד מת, בשפה שלנו בכורדית איך מת, אתמול אתה ראית אותנו היינו פה אמרו לנו בואו תקחו ילד, עכשיו באנו והוא מת". "(ששון ענה להן) אמר אני לא יודע. טוב, הלכנו לשם אמרו אני הוא מת, מאתמול".

לאחר קבלת הבשורה המרה על פטירת התינוק רפאל, חזרו חזאלה וסבריה מבית החולים למעברה. הן פנו אל החובש במעברה (שמו של החובש: אברהם) וסיפרו לו, שנאמר להן, שרפאל נפטר בבית החולים. החובש, על-פי דבריה של הסבתא, אמר להן בתגובה את הדברים הבאים:

"באנו לרופא שלנו (לחובש במעברה) אברהם, אמרתי אברהם מת איפה הוא קבור, אנחנו יהודים צריך לשבת בשבעה, אסור לנו, אנחנו דתיים. אמר הוא מת, אל תדאגי יש לי בית לבן חדר לבן מקום יפה אל תדאגו לו. אז איפה הוא, איזה בית? איזה קבר, איפה קברו אותו אנחנו רוצים לראות אותו איפה הקבר שלו, שיושבים אמא ואבא שבעה אסור לנו".

דבריו של החובש אברהם, כפי שנמסרו על ידי הסבתא חזאלה בעדותה בפני ועדת החקירה כהן-קדמי, תמוהים ביותר. אולי הייתה זו דרכו של אברהם, להגיב לשמע הבשורה על פטירתו של רפאל, כי לא ידע מה לומר. על-פי מסקנות ועדות החקירה, רפאל סיידוף נפטר מדפטריה ודלקת-ריאות בבית החולים שערי-צדק ב 3.9.1952 ונקבר בבית העלמין שייח באדר בירושלים ב 5.9.1952.

חזאלה סיידוף ונכדה, יהושוע-שוקי סיידוף אף התראיינו ביוני 1995 בתכנית רדיו וסיפרו את סיפורם המשפחתי. בראיון, סיפר הנכד יהושוע סיידוף כי "האח בבית החולים (שערי-צדק) אמר לסבתא חזאלה ולאמא סבריה, שהתינוק רפאל נפטר". שנים רבות לאחר מכן, בשנים 2016-2017, הופיע באתר העדויות של עמותת עמר"ם סיפורה המשפחתי של משפחת סיידוף, שנמסר לעמותת עמר"ם מפיו של יהושוע-שוקי סיידוף עצמו. בדף העדות נכתב כי ה"אחות בבית החולים (שערי-צדק) אמרה לסבתא ולאמא, שהיא (האחות) לא יודעת האם הילד רפאל חי או מת אבל אם הוא חי אז יהיו לו חיים טובים ויהיה לו הכל. אצלכם (במעברה)אני לא בטוחה שהוא היה שורד"…

מנסחי ומחברי הדו"ח של משרד הבריאות, השתמשו בציטוט המעוות הזה של שוקי-יהושוע סיידוף, המופיע באתר של עמותת עמר"ם, לא טרחו לבדוק בקבצי ארכיון המדינה מה אמרה הסבתא חזאלה סיידוף בשנת 1995 בפני ועדת החקירה כהן-קדמי ובאופן כללי עשו שימוש בציטוט המסולף הזה כדי "להוכיח", שרופאים ואחיות התייחסו אל אמו וסבתו של רפאל סיידוף בפטרונות ואמרו להן, שטוב יותר שרפאל יגדל אצל משפחה טובה יותר ולא במעברה. להלן קבצים וקישורים הקשורים במקרה רפאל בן עמרם וסבריה סיידוף:

דף העדות בנושא רפאל סיידוף כפי שנכתב על ידי שוקי-יהושוע סיידוף (אתר עמותת עמר"ם)

דבריו של החובש אברהם כפי שנמסרו על ידי חזאלה סיידוף, סבתו של רפאל סיידוף בפני שופטי ועדת החקירה כהן-קדמי

עדותה המלאה של הסבתא חזאלה סיידוף והנכד יהושוע-שוקי סיידוף:- ועדת החקירה כהן-קדמי 7.6.1995

יהושוע סיידוף וחזאלה סיידוף: ראיון ברדיו 8.6.1995 (הראיון מתחיל בעמוד 3 וממשיך בעמוד 2)

רפאל סיידוף: תיק חקירה ועדת כהן-קדמי

רפאל סיידוף: תיק חקירה ועדת שלגי

משפחת סיידוף (עמרם ציצו, צבריה ציצו והתינוק רפאל ציצו): רשימת עולים מעירק לארץ 26.4.1951

המקרה של התינוק של שמחה וממו חדד מופיע בדו"ח משרד הבריאות בפרק העוסק ב"פטרנליזם וגזענות כחלק מהגורמים לפרשה". בעמוד 43 סעיף ג. העוסק בטענה על "תפיסת הורותם של העולים כלקויה עקב ריבוי ילודה" מופיע ציטוט מפיה של צביה דורי, אחותו של התינוק. ציטוט זה נלקח מתוך אתר העדויות של עמותת עמר"ם. בציטוט נכתב, שהצוות הרפואי בבית החולים הדסה באר-שבע הציע ליולדת שמחה חדד למסור תינוק אחד לאימוץ. צביה דורי מופיעה גם בסדרת הרשת נביאים מבצע עמר"ם ומספרת על משפחתה. הנה הציטוט:

"ילדה ילד אחד […] אמרו לה יש עוד אחד. היא נבהלה, לא היה אז אולטרהסאונד אז לא ידעה מראש שיש תאומים. אמרו לה "אל תדאגי, אם את לא רוצה את השני אנחנו ניקח אותו"".

במחצית הראשונה של שנות התשעים, פנה שלמה חדד, בנם של שמחה וממו חדד, לחוקר עמי חובב, שהיה החוקר הראשי של ועדת שלגי וביקש שתיערך חקירה בנוגע לתאומים שנולדו להוריו בשנת 1958. שמחה וממו חדד עלו לארץ מטוניס בשנת 1956. הם התגוררו בתחילה במבשרת-ציון ובהמשך עברו להתגורר במעברת עזתה (נתיבות) שבדרום הארץ. בסוף דצמבר 1958, הובהלה שמחה חדד לבית החולים הדסה באר-שבע ושם היא ילדה שני בנים תאומים ב 28.12.1958. היולדת שמחה חדד והתאומים שלה שהו וטופלו במחלקת הילודים של הדסה באר-שבע. ב 3.1.1959 נפטר אחד התאומים.

שלמה חדד הוא התאום, ששרד ונשאר בחיים. חדד הופנה לחוקר עמי חובב על-ידי שושי זייד, ככל הנראה בחודשים שלאחר ההתבצרות של עוזי משולם וחסידיו בבית ביהוד. עמי חובב בדק את המקרה ואיתר ברישומי משרד הפנים את רישום הולדתם של התאומים וגם את רישום פטירת התאום. שלמה חדד לא הגיש לבסוף תלונה רשמית לוועדת שלגי או לוועדת החקירה הממלכתית כהן-קדמי.

תינוק של שמחה וממו חדד: דף עדות באתר העדויות של עמותת עמר"ם

שלמה חדד (בנם של שמחה וממו חדד)- פנייה לעמי חובב בבקשה לחקירה

בפוסט זה התייחסתי למספר מקרים המופיעים בטיוטת הדו"ח של משרד הבריאות בנושא "מעורבותם של צוותים רפואיים בפרשת היעלמותם של ילדי תימן המזרח והבלקן". השתדלתי כמיטב יכולתי להסביר מהו הסיפור האמיתי בכל מקרה ומקרה, לעומת האופן המעוות והמסולף בו מוצגים המקרים הספציפיים הללו בדו"ח משרד הבריאות או באתר העדויות של עמותת עמר"ם. כסיכום לכל הפירוט הנזכר לעיל, עליי להזכיר שוב ושוב את העובדה הקשה לעיכול: רוב הילדים, שמשפחותיהם טוענות כי הם נחטפו והועלמו בזדון, הם ילדים שנפטרו בזמנו, בשל מחלות ובעיות בריאותיות מגוונות. מתוך הצער של הוריהם, החשדנות הטבעית והתערבותם של פעילים עדתיים במהלך השנים, נוצרה "פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן". אין זו פרשת חטיפות ילדים אלא אוסף של טרגדיות משפחתיות רבות של תינוקות וילדים שנפטרו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s